זכרונות מאפריקה

שבוע לפני נסיעת החלומות, לא הייתה אפילו אחת מבין עשרים היפהפיות שידעה לומר בבירור היכן נמצאת קייפטאון או מהו הר השולחן. והאמת, למה בעצם שצעירה ישראלית תשמע על מקומות המרוחקים אלפי קילומטרים מישראל? אבל דקות לא מעטות אחרי הנחיתה בקייפטאון שבדרום אפריקה, אחת הערים היפות בעולם, כבר שמעו כולן על ההר יוצא הדופן, המתנשא מעל העיר, ושהטיפוס אל מעל "שמיכת העננים" המכסה אותו כמעט תמיד היא חוויה בלתי רגילה. "הכל תלוי במזג האוויר", הדגיש לכולנו שי ניב, המדריך-המלווה מטעם חברת הנסיעות "דיזנהויז", שתכננה, אירחה וארגנה את הטיול. "אם תהיינה רוחות חזקות, יהיה מסוכן מאוד להימצא על ההר, הרכבל המטפס לשם לא יופעל והעלייה תידחה או תבוטל".
מאותו רגע, הייתה פסגת ההר, החולש על העיר ונראה מכל פינה בה, למושא חלומות. השאלה האם נעלה או לא, הפכה לקיומית ממש.

מה, כל כך בזול?

ההתחלה, כמו בכל נסיעה לחו"ל, הייתה בנמל התעופה "בן-גוריון". עשרים הבנות עלו בחמש דקות לחצות למטוס "אל-על", לטיסת הלילה הישירה שנחתה כעבור תשע שעות ביוהנסבורג, העיר הגדולה שבדרום אפריקה.
ההתרגשות הראשונה נרשמה בדוכן המרת הכסף. מסתבר, שמה שחלף על השקל הישראלי בשבועות האחרונים, זה ממש כלום לעומת מה שקרה לראנד, המטבע של דרום אפריקה, שבשנה האחרונה איבד עשרות אחוזים מערכו לעומת הדולר. וזה כמובן, אפשר לכולנו להכניס הרבה יותר ראנדים לארנק תמורת הדולרים שהבאנו איתנו, ולקנות הרבה יותר מתנות.
אחרי עוד שעה וחצי של טיסה פנימית כבר ישבנו בתוך אוטובוס מקומי בקייפטאון, שנהג בו חתיך בלונדיני גבה-קומה, הדומה שתי טיפות מים לדייוויד הסלהוף מ"משמר המפרץ". נוסעים שם בצד שמאל של הכביש, כמו באנגליה, ובדרך למרכז העיר עוברים ליד שכונות פחונים צפופות, בהן מתגוררת האוכלוסייה השחורה, הענייה. יש לדעת: רק לפני שנים אחדות בוטל במדינה משטר ה"אפרטהייד" – אפלייתם הרשמית של השחורים – בידי המיעוט הלבן של דוברי שפת האפריקאנס, שהחזיק בשלטון. אבל ההפרדה בין הגזעים בהחלט קיימת עדיין בשטח ונראה, שיעברו עוד שנים ארוכות, עד שמעמד האוכלוסייה הלבנה והשחורה ישתווה, אם בכלל. כל זה אינו פוגם בהנאה שמספק ביקור בקייפטאון, וכשנכנסים לעיר עצמה, מצב הרוח מתחלף: איזה יופי!
קייפטאון שוכנת בקצה הדרום מערבי של דרום אפריקה, במקום מפגש האוקיינוסים ההודי והאטלנטי, ועובדה זו משפיעה על מזג האוויר שם (הנעים ונוח כל השנה), על הצמחייה המרהיבה (יש כ- 9000 סוגי צמחים שגדלים רק שם), על הנוף ועל צורת החיים והתרבות. ויש הרבה מה לראות בסביבה.

השמיכה של הר השולחן

אחד הראשונים שגילו את הקצה הדרומי של אפריקה היה רב חובל בשם ברתולומיאו דיאז, שכינה את שן היבשה המעוקלת בנקודת מפגש האוקיינוסים בשם "כף התקווה הטובה". הסיבה: על פי אמונתו, ברגע שעוברים את הנקודה הזו, פתוחה הדרך להודו. בדיעבד התבררה השערתו כטעות, כי המפגש בין המים הקרים (8 מעלות) של האוקיינוס האטלנטי לבין המים החמים (20 מעלות ויותר) של ההודי – יוצר סערות ומערבולות, מה שגרם לטביעת ספינות רבות בסביבה, אפילו בשנים האחרונות.
המפגש בין האוקיינוסים משפיע גם על התיירות בהר השולחן המפורסם, המתנשא מעל קייפטאון. הזרמים החמים מהאוקיינוס ההודי גורמים לאוויר חמים לטפס על ההר, שם הם נתקלים באוויר קר, הופכים לעננים, מכסים את הפסגה, גולשים מהצד השני, מתחממים שוב ומתפזרים.
אבל כשהרוחות הקרות מתגברות ואינן מאפשרות לעננים להתפוגג, נשארת למעלה שמיכה כבדה שאינה מאפשרת למטיילים להגיע לפסגה. את זה למדנו במהלך הטיול, כשבכל בוקר הרמנו את העיניים אל ההר, כדי לראות אם השמיכה עוד שם (ואז נצטרך לדחות את העליה), או שהיא התפוגגה (ואז נוכל לעלות).
קייפטאון היתה העיר המרכזית בדרום אפריקה עד שנת 1870 – אז התגלו באזור יוהנסבורג מרבצי זהב ויהלומים, ומרכז הכובד, העושר והחשיבות עבר לשם. אבל קייפטאון נותרה עיר נמל חשובה ורבת יופי. עם גנים ושדרות, עם ים עשיר בדגה, עם הרים לטיפוס ולגלישה, עם חופים לספורט ים ועם אתרי טבע מדהימים. ועכשיו, כשהתיירות הופכת לתעשייה מרכזית, שוב הופכות העיר ושמורות הטבע והנוף סביבה למוקד כלכלי ותרבותי חשוב.

מה אפשר לראות בעיר?

קודם כל כדאי להשתכן בבתי מלון מפוארים, ששער הדאנד עושה אותם זולים יחסית. אנחנו התארחנו בשניים מהם: "מאונט נלסון" (Mount nelson), בניין מרשים המוקף מדשאות ובריכות עם דגי זהב, שהוא ארמון שנבנה לפני 102 שנה, והיה בעבר ביתה של בת למשפחת המלוכה הבריטית, וב"מפרץ השולחן" (Table Bay), שהוא מלון מודרני מפואר, השוכן על מזח שבו עוגנות המון יאכטות יפהפיות. הוא צמוד למרכז קניות ענק ונמנה עם אחד מעשרים בתי המלון הטובים בעולם. שם באמת עשו לנו "גוד טיים", שמשמעו – אירוח כיד המלך.
מבתי המלון יוצאים לטייל בסביבה, וכדאי לדעת, שלנסוע יחד עם 20 היפהפיות – שנקבצו מכל רחבי הארץ ופתאום הפכו לחברות ממש – זו חוויה לא קטנה.
הדרך לכף התקווה הטובה מדהימה: עיירות ציוריות בנויות על צוקים סלעיים ליד חופים אינסופיים, שכונות הפאר של פרברי קייפטאון גולשות עד קו המים כמעט, וחופי רחצה נהדרים ממוקמים בכל מפרצון. מאחד המזחים בדרך יצאנו לשיט בסירת מנוע לעבר אתר סלעי, שעליו רובצים אלפי כלבי ים, וקילומטר או שניים משם, על חוף סלעי אחר, אפשר להתפעל ממושבת הפינגווינים שבשמורת Cape Point. מתברר, להפתעת כולם, שפינגווינים אינם מתגוררים רק בערבות הקרח של יבשת אנטרקטיקה, ושקל למצוא אותם גם בקצה הדרומי של אפריקה.

כף התקווה הטובה

את הביקור באחד האתרים הכי מפורסמים בעולם פתחנו בתגלית מאכזבת: "כף התקווה הטובה" אינה הנקודה הכי דרומית של אפריקה. הפינה הדרומית האמיתית נמצאת על צוק סלעי, קילומטרים אחדים משם, אבל חוץ מזה – הביקור בכף מרגש והמראה מרהיב. ממרומי ההר שעליו ממוקם המגדלור האגדי, שסימן את הדרך לספנים, נשקפים מאופק לאופק גלי האוקיינוסים. מסביב תלויים שלטים המזהירים "האכלת בבונים אסורה!" ובתוך זמן קצר גם גילינו למה.
בשטח השמורה לצד השביל המוליך לראש ההר, אל המגדלור, מתגודדות משפחות של קופי בבון. המדריכים מזהירים את הבנות שמבקשות לרדת ולהצטלם אתם שהבבונים לא נחמדים כמו שהם נראים, ואכן, תיכף אחרי הביקור בפסגה סחופת הרוחות, כשיורדים לקיוסק, שומעים את אחת הבנות צורחת. בבון גדול חטף מידיה את גביע הגלידה שקנתה.
בערב מבלים כמובן בדיסקוטק מפואר בקייפטאון, עליו כתוב: "אם אתם נראים טוב ואתם יודעים זאת, זה המקום להראות את זה" ובמועדון, אכן, היתה תחרות בין היופי הישראלי לבין המון נשים וגברים, לבנים ושחורים, במיטב המחלצות, שפיזזו על רחבות הריקודים באולמות השונים.
ואיך אפשר בלי שוק אפריקני אותנטי? גם כזה מצאנו בקייפטאון, וזו היתה הזדמנות נאותה להצטייד במשקל עודף, שנרשם אחר כך, בדרך חזרה, בעלייה למטוס. אבל מי חושב על בעיות כאלה, כשעל הדוכנים מונחים פסלים עשויים אבן ועץ, מסיכות, בובות וג'ירפות מצוירות ביד, וכל זה במחיר מגוחך. אגב, בדיעבד גילינו, שהמחירים בשווקים אינם נמוכים מאלה שבחנויות המסודרות, המוכרות מזכרות מדרום אפריקה, אבל מי יכול לעמוד בפני קסמי השוק ואתגר המיקוח עם המוכרים?
החשש שהתגבר, כי העלייה להר השולחן הופכת למשהו שלא נגשים בטיול הזה, לא הצליח להעיב על ההנאה ועל המון חוויות קטנות בדרך: למשל, פגישה עם צמד אופנוענים מגרמניה רכובים על שני "הארלי דוידסון" אימתניים, או ממגע קרוב עם צ'יטה אמיתית, באחת החוות בדרך, שארבע בנות אמיצות לא ויתרו על צילום משותף איתה.
ואי אפשר לספר על קייפטאון בלי להזכיר את חוות הגפנים ויקבי היין הנהדרים שבסביבה (כדאי להתאמץ ולגרור בקבוק או שניים לארץ), את "סנצ'ורי סיטי" – שהוא מרכז הקניות הגדול ביותר באפריקה, ואת Africa Cafe – מסעדה המנוהלת בידי לבנים ושחורים ביחד, שתפריט שלה כולל מאכלים אופייניים לכל אחת מארצות אפריקה, ושיש אפשרות לקנות כל אחד מהכלים בהם מוגש שם האוכל.
בתום ארבעת ימי הסיור בקייפטאון קרא ריק, הנהג החתיך, מכתב פרידה לבנות: "החיים הם לא רק ניצחון, אלא הפקת המיטב מכל רגע. התלבטתי מי מכן המלכה, ובסופו של דבר החלטתי: כולכן יפהפיות, ולכולכן מגיע לזכות".

בסאן סיטי ובספארי

סאן סיטי היא עיר מלאכותית מדהימה, מין לאס וגאס אפריקנית, שנבנתה בלב השממה, ושנועדה לספק את כל הכיף שבעולם למי שמוכן ומסוגל לשלם (או לאלה שהן מועמדות לתואר מלכת היופי של ישראל). היזם הוא סול קרזנר, יהודי עתיר נכסים, שזכה לחלום ולהגשים בגדול. הוא בנה סכר, שתל ג'ונגל שלם בלב המדבר, הביא צמחייה מכל העולם, ובנה מלונות, מרכזי שעשועים, בתי קזינו ומה לא. גולת הכותרת במקום היא ה'עיר האבודה' – המשתרעת על פני מאות דונמים והיא מין שילוב של דיסנילנד, סרטי אינדיאנה ג'ונס ובית בובות ענק.
מלון "פאלאס" המדהים שוכן בלב העיר האבודה של סאן סיטי, והוא מותאם כולו לפינוקים. הארוחות מוגשות בחדר אוכל מפואר, או במרפסת על שפת הבריכה. סדר היום כולל בריכה, מתקני שעשועים ומשחקי מים, צילומים, מעט טיולים, ובילוי על שפת הים המלאכותי שנבנה שם, שאפילו גלים יש בו (המופעלים בעזרת מחשב נסתר). כדי להוסיף על הפינוק והכיף, קיבלה שם כל אחת מהבנות ערכת איפור וטיפוח של חברת "מייבלין ניו יורק". תמיד נחמד לקבל מתנות. קשה לתאר במלים את החוויה בסאן סיטי, כי מדובר פשוט בפנטזיה שמישהו חלם עליה בלילה, קם בבוקר, הגשים אותה ועכשיו הוא משתף בכיף את כל מי שרוצה ליהנות.
אבל אי אפשר לבקר בדרום אפריקה בלי לעשות ספארי, ושי מ"דיזנהויז" קרע אותנו מהנופש השליו בסאן סיטי, כדי לחוש בחוויה האפריקנית הפראית בשמורת Entabeni – שהיא שמורה פרטית, המשתרעת על פני 50 אלף דונם ושוכנת כ-350 ק"מ מצפון ליוהנסבורג.
שי מספר לנו על "חמשת הגדולים" – הפיל, השור האפריקני, האריה, הנמר והקרנף השחור – שהיו מטרות מבוקשות במסעות הציד במהלך השנים, ולכן כמעט נכחדו. כיום, כל שמורה גאה אם יש בה מספר גדול של בעלי חיים אלה.
ובכן, ב-Entabeni לא ראינו נמר, וגם לא שור אפריקני, ובוודאי שלא בני שבטים אפריקניים מצוידים בכידונים ולבושים בעור זברה. לעומת זאת, ממש בצד הדרך, וקרוב מאוד לג'יפ שלנו, ראינו קרנפים וגם ג'ירפות, ועדרים של זברות וצבאים. נתקלנו גם ביען, שהלך בנחת בשבילים בין הבקתות, והשיא: פגשנו גם אריה אמיתי, שרבץ על אם הדרך ומדי פעם "הרביץ" שאגה רועמת, שנועדה להזכיר ללהקת הלביאות שלו שהוא רעב.
שלא תטעו: הספארי בשמורה הזאת לא מיועד רק למי שאוהבים לדהור בג'יפים בתוך ענני אבק, בעקבות עדרי זברות ופילים. השמורה המטופחת, עם הבקתות (LODGE) המפוארות והאוכל הטעים, עם האגמים ונופי הקדומים, ועם הקופיפים החמודים, שהתענגו על עץ תאנה ממש מול חלוננו, היא מקום לבילוי מסוג אחר: לחובבי טבע (לא מומלץ לילדים מתחת לגיל עשר), שמוכנים לנסוע בג'יפ במשך שעות ארוכות, בשבילים מפותלים, בעקבות אריה שיפגשו (ואולי לא), לכאלה שיודעים להתפעל מנוף ומצמחיה, שמעניין אותם להתבונן בתלים של טרמיטים ולצלם חיות, לכאלה שנהנים משהייה בטבע הפראי, וכמובן לרומנטיקנים ללא תקנה, שהשקיעות בלב הסוואנה עושות להם את זה.
השמורה הזו, כמו שמורות אחרות באזור, אינה מתערבת בחייהן של החיות ולא מטה את אורחותיהן לטובת התיירים. לכן, על התייר שמגיע לשם להתאים את עצמו לשעות של החיות, לרצונן וגם לאי רצונן. כך גם קרה לקבוצת בנות אמיצות משלנו, שיצאה בשני ג'יפים ועם ריינג'רים חסונים אל ההר, לחפש פילים. במקום מסוים ירדו כולם מהג'יפים והתקדמו ברגל, כשהם עוקבים אחר העצים השבורים שהשאירו הפילים מאחוריהם. לפתע, התברר שהענקים הללו קרובים מהמשוער, והריינג'ר שהלך בראש אפילו חטף מכה קלה מאחד הפילים. פ-ח-ד.
ולפני סיום עוד זכינו להפתעה שתוכננה בידי אנשי "דיזנהויז" ושעליה, למרות המחיר, אסור למבקרים בספארי לוותר: טיסה בהליקופטר מעל לשמורה. לא כל הבנות חשו בטוב מה"באנג'י" שעשה להן הטייס מעל לקניון העמוק, אבל אף אחת לא היתה רוצה, בדיעבד, לוותר על הטיסה, כי זה משהו שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר: חולפים בגובה נמוך בין קירות תלולים של מצוקים, מרחפים מעל עדרי בעלי החיים ונוחתים בלב השממה, כדי לשתות משהו.
וזהו – הדברים הטובים מסתיימים מהר, אבל את החוויות אי אפשר לשכוח. להגיד על דרום אפריקה שהיא עולם אחר ממש זו לא קלישאה, זו האמת. אז נכון, הר השולחן נשאר שם, עטוף ב"שמיכה" שלו ובלתי מושג בידינו, אבל הרבה חלומות אחרים הוגשמו בטיול הזה, ומי שכבר טעם, אולי ינסה שוב בעתיד, וגם אז ימתין לו ההר המקסים של קייפטאון.