על גב הנמר

הלינץ' ברמאללה הוא מסוג האירועים שמשנים תודעה. ההשפעה של האירוע עצמו ושל התמונות, ששודרו במעגל זוועה אינסופי לאורך כל היום, דומה לזו שהיתה לפיגועים הגדולים ב-96' או לפיגוע באוטובוס ביריחו לפני כ-20 שנה. כל צופה ראה את עצמו במרכז מעגל המוות הזה, נושם את שארית חייו תחת הנעליים הבועטות. ואם עד הבוקר אפשר היה לחשוב על הזדמנות לפריצת המבוי הסתום, שנולדה דווקא מתוך אירועי הדמים האחרונים, הרי שמהבוקר מספר הישראלים שרוצים כרגע הזדמנות כזו, הצטמצם בהרבה.
בתנאים האלה, המשיך אהוד ברק במדיניות המתונה שאפיינה אותו מאז תחילת המשבר. ברק נמנע מצעד שיסגור את החלון לגמרי – הכנסת אריאל שרון והליכוד לממשלה, או צעד צבאי קיצוני. הרטוריקה שלו אולי תקיפה, אבל הידיים נוהגות לאט ובזהירות. גם שרון, לפחות על פי התנהגותו, לא נראה כמי שאצה לו הדרך לממשלה דווקא עכשיו, למרות שפיו מלא ברוממות האחדות והצורך בה. אלא שהלחץ מסביב גובר, צריך – בלי ציניות – להרגיע את העם הנסער, ועכשיו אנחנו קרובים מתמיד לצעד שיתפרש בעיני העולם כטריקת דלת סופית.
צה"ל פועל כמי שלמד היטב את הלקח ממבצעים קודמים של פגיעות מרחוק באתרים שבלב אוכלוסיה אזרחית. עם כל הכבוד לנשק המדוייק, המרחק בין פגיעה כירורגית למשהו שיהפוך את הקערה על פיה ויציג אותנו כחסרי מצפון, הוא קטן ומקרי. זה אולי לא מספק את תאוות הנקם, אבל משאיר בינתיים את ידיה של ישראל חופשיות.
מה שמשאיר אותנו עם מה שעובר במוחו של יאסר ערפאת. עד הבוקר יכול היה הראיס להשתבח במה שהביאה לו יכולתו ללכת על הסף, אבל כמו בפעמים קודמות בחייו, נדמה שערפאת שכח שמי שעולה על גב הנמר יתקשה לרדת ממנו. אם ערפאת מצוי באופוריה של מלחמת שחרור, ההמשך יהיה רע ומר. אם יצליח להתעשת, יש אולי עוד סיכוי להציל משהו מבין החורבות.