שתף קטע נבחר

יש מצב בתל-אביב

הבונטון החדש בשיחות הסלון של צעירים בתל אביב: להרוג ערבים. שני סיפורים שהיו באמת, באביב בתל-אביב 2002. כל המוסיף גורע


הפוליטיקאי המתחיל

הסיפור הראשון עוסק בחבר שלי, איש מפלגת העבודה, מעין פוליטיקאי מתחיל, שכבר סוגר פה ושם דילים ומתקבל למיני ועדות של מה בכך. אני אוהב אותו מאוד, לאו דווקא בשל תכונות שמצפים למצוא בפוליטיקאי האידיאלי: אני אוהב אותו כי הוא ילדותי, עולץ ומלא תשוקה. מדי פעם אני מתבדח שהוא יגמור כשר זוטר, אולי שר התעשייה, ואז אוכל לסחוט אותו.
נפגשנו בכיכר רבין, מעט לפני שנפתחה הפגנת הימין האחרונה. הוא היה עם שלוש בנות נאות. הארבעה, שמיד הסבירו שגם הם שם במקרה, אמרו לי שהם עושים מסיבה קטנה. המשכנו ללכת לצד ההפגנה של המתנחלים. הכרזות היו עדיין שכובות על הארץ, טריות צבע, וקראו "רק ניצחון יביא ביטחון". שלושת הבנות וידידי הפוליטיקאי דיברו כל הזמן על הפשיסטים שעושים הפגנה, וכמה הקהל מכוער ואיך חוסמים את הרחובות שלהם.
אני שתקתי. את מעט המתנחלים שהכרתי דווקא חיבבתי, למרות שאני מודע לכך שאם לפתע אתפוצץ ברחוב תל-אביבי הומה כשבפי סמבוסק לעוס למחצה, זה יהיה כמעט רק באשמתם, ושכדי להביא להם ביטחון סביר אין ברירה אלא להמשיך במדיניות האפרטהייד, שממררת את החיים ליותר מ-3 מיליון פלסטינים, שזכותם להילחם כדי לשים לזה קץ. אבל אני מסתדר מצוין עם מתנחלים. הם אנשים נעימים, אינטליגנטים ומנומסים. לא כל החיים זה פוליטיקה וצדק מוסרי.
הגענו לביתה של אחת הבנות, שהגישה פינקולדה וטורט תפוחים. הפוליטיקאי הזוטר השתרע על הרצפה כשעל גבו בובת פו הדב, ועשה כאילו הוא מתאמן בירי מתוך עמדה. הוא התגאה שהוא הולך למטווח כל שבוע. חשבתי שזה קשור לכך שהבחורה היותר בלונדינית סיפרה קודם על החבר החדש שלה, איש ימ"מ שעדיין לא הספיקה לשכב איתו, כי הוא כל הזמן בשטח.
לאחר זמן מה הצטרף אלינו חבר שלי, אסטרולוג, והשיחה נסבה על מזלות ותאריכים. כשהוזכר חודש ספטמבר התפרץ הפוליטיקאי: "ספטמבר? איזה קטע, אתה חייב לשמוע מה עשיתי בספטמבר: חיסלתי את ראש התנזים בטול כרם". הוא ציין את שמו שנשתכח ממני, ויכול להיות שזה היה בכלל בקלקיליה. "הייתי במארב במילואים והוא התחיל לירות ראשון. אז כיוונתי עליו, ראיתי ממש את הצוואר שלו בכוונת, ובום. זה היה מדהים".
ברדיו התנגן "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק, והשיחה נמשכת. "אני רק לא מבין למה זה כל-כך משמח אותך", אמרתי. הוא מזג לעצמו יין גאטו נגרו, ואמר: "הוא ירה ראשון והפסיד. עדיף היה להוסיף עוד מת ל-1,099 ערבים מאשר שאני ימות, לא? אתה רוצה לשמוע קטע יותר מצחיק? ראיינו את אשתו של מי שהרגתי, ואז הבנתי שאני מכיר את אחיה. הוא היה פוליטיקאי של הפתח. נפגשתי אתו במפגש מנהיגים צעירים".
"ומה זה עשה לך להכיר קרוב משפחה של מישהו שהרגת?".
"אני מתכנן להרוג גם אותו", אמר הפוליטיקאי לעתיד.
"?".
"הוא עכשיו ראש התנזים של קלקיליה (אם אני זוכר נכון) והוא עושה לנו צרות".

ככה זה בטבע

שבוע לפני כן, במסעדה מזרחית זולה שבה אני אוכל, שוחחתי עם מישהו שמנמן וחייכן שלא הכרתי, וגם היום איני זוכר את שמו. הוא הסביר לי למה, כמי שהצביע לשמאל, הוא חושב שיש בעיה בסירוב לשרת בשטחים. לדבריו, הוא גילה אמת פילוסופית בשירותו הצבאי כקצין ביחידה מבצעית במודיעין: האדם הוא כמו כל חיה טורפת בטבע.
הסרבנים, הסביר לי המכר החדש, בזה שהם לוקחים לנו ולפלסטינים את כל יצר ההרג, הם פועלים בניגוד לדחף האנושי. "זה לא הגיוני. הם לא מבינים שהם הורסים?", שאל בכעס. "הנה, במשך כל ההיסטוריה היו מלחמות. על סמך מה הם מסרבים? אתה יודע איזה כוח אני מקבל מהפקודים שלי?".
אני שתקתי והוא המשיך: "כל הזמן מלמדים אותך על רצח ומוות ומפחידים אותך. חשבתי שיום אחרי שאהרוג אדם העולם יתהפך, שלא אוכל לישון בלילה. אבל אחרי שהרגתי מישהו, מבוקש, הרגשתי סוף-סוף בן אדם. עכשיו אני ישן הרבה יותר טוב".

סוף דבר

רק רציתי להציג את הדברים, ואת שתי השיחות המקריות האלה שהתנהלו בפרק זמן קצר. בלי פרשנות. כך נראים חיי צעירים בישראל, באביב 2002.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים