השר והמגזר

התפטרותו של השר סאלח טריף מהממשלה הותירה את משרת השר לענייני ערבים מיותמת. לאחרונה פורסם כי יו"ר מפלגת העבודה, בנימין בן אליעזר, פנה לחבר הכנסת נוואף מסאלחה ממפלגתו וביקשו למלא את התפקיד הנכבד הזה. מסאלחה, כך נמסר, עדיין שוקל.
לכינוי "שר לענייני ערבים" יש צליל צורם, המזכיר משטרים בעבר שהיו נאורים פחות וגרועים יותר מהדמוקרטיה הישראלית. גם שם מונו וזירים, חנפנים ויועצים לטפל במגזר אתני מסוים, שהיה על פי רוב המגזר היהודי. גם שם דאג בדרך כלל השלטון למנות "יהודי מטעם" כדי להראות קבל עם ועדה כי הוא דואג לנתיניו היהודים לא פחות ואפילו יותר מאשר לנתיניו הנוצרים או המוסלמים. יש ביננו כאלה הסוברים בתום לב שבעיותיו של המגזר הערבי בישראל מחייבות מינויו שר שיעסוק אך ורק בפתרון בעיות אלה. יתכן. אבל כאן עולה במלוא חריפותה השאלה האם מינויו של שר לעניני ערבים אכן מקדם, ולו במעט, את פתרון הבעיות האלה? ההיסטוריה הקצרה של סאלח טריף מוכיחה שהתשובה שלילית.
אין ספק שהמגזר הערבי סובל זה שנים מאפליה ממסדית איומה, עמוקה וקשה. בחינוך (בכך מודה גם שרת החינוך הנוכחית) - הן במספר התלמידים בכיתה, הן ביחס מורים- תלמידים והן במספר השעות השבועיות; ההשקעות במגזר וברשויות המקומיות הערביות הן מן הנמוכות במשק הישראלי; שיעור העוני האבטלה גבוה לאין שיעור בהשוואה למגזר היהודי; בראש היישובים מוכי האבטלה ניצבים שנים יישובים ערביים. שכיר ערבי מרוויח עשרות אחוזים פחות משכיר יהודי, ועוד ועוד.
דו"חות של בנק ישראל, מבקר המדינה וגופים ניטרליים אחרים מצביעים על אפליה זו. צריך לזכור. התחושות המוצדקות בקרב הציבור הערבי של אפליה וקיפוח (במיוחד של אלה ששירתו מרצונם בצה"ל) מהוות כר נוח להתפרצויות לאומניות שמנהיגים ערבים ישראלים פונדמנטליסטים או פרו-פלסטינים מנצלים היטב לצורכיהם הפוליטיים. בקיצור, בעיית המגזר הערבי בישראל היא פצצה מתקתקת, שכולם מבינים שאם לא תטופל היא תתפוצץ עלינו יום אחד ברעש אדיר. אלא שבעיה כזו אינה נפתרת על ידי מינוי שר, אלא בראש ובראשונה על-ידי הסטת תקציבים למגזר הערבי, על-ידי אפליה מתקנת ברורה לטובת החינוך, התשתיות, מערכת הבריאות וההכשרה המקצועית במגזר הערבי.
והנה, מעיון בתקציב המדינה הנוכחי, כמו גם קודמיו, עולה שהחלק המוקצה לאוכלוסייה הערבית ממשיך להיות זעום. על אפליה מתקנת אין בכלל מה לדבר. יתרה מזו, לשר לעניני ערבים אין בכלל סמכויות תקציביות והוא אינו יכול להורות על העברת תקציבים לטובת המגזר שאותו הוא אמור לייצג. בקיצור – יש במשרה הזו הרבה תפאורה, אבל מעט מאוד תוכן.
נוואף מסאלחה הוא אחד מחברי הכנסת הטובים ונעימי הלכת בבית המחוקקים, אבל גם הוא, אם יתפתה לקבל את התפקיד, לא יוכל לעשות מאום. המקסימום שהוא יכול לצפות לו זה להסתובב עם וולבו ונהג ביישובים הערביים בארץ. "אהלן וסהלן יא אפנדי", יגידו לו הנכבדים. אחר כך ישבו לשתות קפה וישטחו בפניו את בעיותיהם האמיתיות והכואבות. השר יאנח, יאמר כמה מלים יפות בזכות הדו-קיום, האחווה, השלום ושאר הדברים שאומרים במעמד כזה, ויפליג לדרכו.
הילד הבדואי ישאר ללון בפחון, והאב הערבי יקום גם למחרת לבוקר של אבטלה ועוני. הממשלה חייבת להבין שעקרון השוויון הוא עקרון היסוד של הדמוקרטיה בישראל, ומכוחו היא חייבת לעשות מיד והרבה לתיקון האפליה במגזר הערבי. עד שעניין זה לא יובן – אין צורך במשרה המיותרת של השר לענייני ערבים.