נשים וביטחון

בימים אלה ננעלים האירועים הרבים שהוקדשו בארץ ובעולם לנשים ולציון השיפור במעמדן. השנה רוב מקומות העבודה כבר לא ציינו את יום האשה הבינלאומי באירועים שבמרכזם תצוגות אופנה והדגמות קוסמטיות לטיפוח היופי. הנטייה הייתה לארגן דיון בנושאים "נשיים" חשובים (כגון אלימות במשפחה והטרדה מינית), שמאבקי הנשים קידמו מאוד את החקיקה והאכיפה הקשורה בהם. אבל ההתרכזות המוחלטת בנושאים אלה השאירה את הנשים במתחם צר שקורבנותן היא הרכיב המכריע בו. גם המאבק נגד פורנוגרפיה, המואץ לאחרונה, מצוי באותו מתחם מוגבל וצר של כאב נשי. במלים אחרות, נשים בישראל נמצאות מחוץ לזירת ההשפעה בתחומים מרכזיים כלל חברתיים והיעדרן המוחלט מקבוצת קובעי מדיניות הביטחון והשלום בולט במיוחד בעת הנוכחית.
גם בעבר לא היו נשים ישראליות, מלבד גולדה מאיר, בין מעצבות מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. נשים לא השתתפו במו"מ סביב הסכמי השלום, מימי בגין ועד ימי אוסלו, והן גם לא הנהיגו את המלחמות. תמיד הן היו האם, הרעיה והאחות, שמבקשים להיכנס תחת כנפיה ושגורלה תלוי בהחלטות הגברים שלה.
כאשר נשים החלו להתמרד נגד התפקיד והדימוי האלה הן גילו שקולן העצמאי כמעט שאינו נשמע ברבים מפני שהוא נעדר מכלי התקשורת. אגב, מאחורי קולה של תנועת "ארבע אמהות" הסתתרו קולות גבריים רבים, ובלא רטוריקה גברית ספק אם הייתה נסיגה מלבנון. גם בימים טרופים אלה קול הנשים מושתק. פה ושם מזמינים מתנחלת, או "אם חמישית", או מצלמים את סגנית שר הביטחון בבטלדרס צבאי. כך ממשיכים להשאיר את הנשים כאיור והערת שוליים לפרשנויות ולניתוחי המצב שלעולם מושמעים מפי גברים.
ביטחון, כמו כלכלה, אינו תחום מומחיות מקצועי בלבד. הוא גם אידאולוגיה. תפיסת ביטחון מושפעת לא רק מנתוני שטח אלא גם מהשקפת עולם ומרגשות. שאם לא כך, מדינאים שלא צמחו בצבא לא היו רשאים להחליט בנושאי ביטחון ובוודאי שלא לקבוע בעת מלחמה. 8 מ-11 ראשי הממשלה בישראל היו אנשים חסרי ניסיון קרבי והממשלה הנוכחית, מרובעת הגנרלים, היא כישלון מהדהד בכל מה שקשור לביטחון האזרחים.
אין סיבה למנוע מנשים כניסה לדיון הציבורי בענייני ביטחון. לא רק שזכותן לכך היא מוחלטת מתוקף היותן מחצית מן האוכלוסייה הישראלית, אלא שגם תרומתן לביטחון המדינה עשויה להיות משמעותית במיוחד. בהשוואה לגברים, נשים אינן נוטות לבחור בדרכי אלימות לפתרון סכסוכים, והן נפלאות ויצירתיות בטיפול במצבי עוינות מורכבים בתוך משפחותיהן המורחבות, ובין ילדיהן המתקוטטים לעתים מזומנות. נשים גם למדו לרסן את דחפיהן ויצריהן וברובן הן אינן משתכרות מכוח. גם רגשנותן יכולה לסייע בנטרול איבה.
מאליו מובן שנשים עלולות לטעות ולדבר שטויות בנושאי ביטחון ושלום, בדיוק כמו גברים. נשים גם יכולות להיות אכזריות וכוחניות. אבל כדאי לזכור שנשים חוללו את מהפכת השחרור שלהן, אולי החשובה במאה ה-20, בלא שפיכות דמים. באיטיות כואבת ומתסכלת הן ממשיכות לפרום את חבלי הדיכוי שלהן רק על ידי תודעה והתארגנות, ולא באמצעות טנקים או שאהידות מתאבדות. לכן יש בחוכמת הנשים סיכוי גדול שראוי לנסותו.