3. באימון: לפני הסערה

התחלנו את האימון. היום קוראים לזה אימון לפני לחימה, אל"ל בשפה הצה"לית. כרגיל, הברדק חוגג: חסרים ציוד וכלי רכב, והאוכל עם טעם של לוף שרוף. יואב גילה שהוא שכח את המגבת בבית, ועכשיו הוא תקוע לשלושה שבועות כמו טמבל. הויכוח אם זו מלחמה או התשה לא ממש רלוונטי - לפי הבלגן יש תחושה של מלחמה אמיתית.
המפגש עם האנשים מחזק אותי. עם אנשים כאלה אני מוכן לסבול את כל הבלגן הזה, והם נותנים לי תחושה שאני לא לבד. יש תחושה של רצינות והבנה של חומרת המצב, אפילו על חשבון הקיטורים הרגילים.
מילואימניק הוא אלוף האלתורים. תוך מספר ימים מתארגנים, משלימים ציוד, נזכרים בכל התרגולות שהספקנו לשכוח, והמערכת מתחילה לזרום. כבר מזמן אנחנו יודעים שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. שולחים מישהו לקנות ציוד, מיתרים, איזולירבנד - כל מה שחי"רניק לא יכול בלעדיהם.
התחושה שעוברת מהדיווחים מהשטח קשה: הפלסטינים השתפרו והם נחושים. מטענים משוכללים, התקפות על מוצבים ומתאבדים הם עניין יום-יומי, ורמת הביצוע משתכללת. רשימת ההתראות ארוכה, וברור שלא הולך להיות שקט בתקופה הקרובה.
אנחנו יורים, רצים, מסתערים, קופצים מג'יפים ויורים מנגמ"שים. כמה שיותר להתאמן, לירות, להתכונן ולהכין את הציוד. אם נהיה מקצועיים, לא ניפגע. אם נגיב במהירות, נוכל למנוע הרוגים ולשנות את המצב. אנחנו מתרגלים מצבים מסובכים: חדירה ליישוב, מרדף והיתקלות וחדירת מחבלים למוצב. התרגול מראה כמה הדברים מסובכים, כמה קשה למצוא את התגובה הנכונה, וכמה אי-ודאות יש כשנלחמים נגד מחבלים, ולא כנגד צבא מסודר.
מרגע הגיוס הדברים משתנים. הניתוק מהתקשורת משנה פתאום את עולם המושגים. אנחנו, שרגילים לחיות מחדשות לחדשות, ובוהים שעות בשידורים ישירים של פיגועים, פתאום נמצאים בשטח, מנותקים, ולמרות שאנחנו לפעמים בעין הסערה - עולם המושגים הופך להיות פתאום פשוט יותר, צבאי יותר. הפלסטינים זה האויב, המתנחלים הופכים להיות תושבים שצריך לשמור על ביטחונם ושגרת חייהם, "החישוף" נראה פתאום לגיטימי, הריסת בתים הופכת לדבר מובן אחרי אירוע ירי, ילד שהתקרב לגדר הוא מטרה לגיטימית לירי אזהרה, והשוטרים הפלסטינים הם טרוריסטים. הויכוח הפוליטי נראה רחוק. אנחנו חושבים רק על המשימה, המטרות והביצוע הנכון.
מחר אנחנו יורדים לחפיפה. צריך לסגור פינות אחרונות, לוודא שכולם יגיעו מוכנים ולטפל בכל הבעיות שצצות פתאום. רוני לא מרגיש טוב ולאשר יש בעיה דחופה בבית. כולם באים אליי מהוססים, מרגישים לא נוח לבקש בקשות ליציאה ברגע האחרון. אני עסוק מעל הראש, לא תמיד יכול להקדיש תשומת לב לכל אחד, ולפעמים קצת מתעצבן. לרגע אני נזכר שכבר שלושה ימים לא התקשרתי הביתה, ושלא הורדתי את הנעליים כבר יומיים.