יעקב פרי מציע: התנחלויות תמורת מאבק בטרור

יעקב פרי, המנהל הישראלי המוצלח ביותר של שבע השנים האחרונות, הודיע אתמול (ב') על פרישתו מ"סלקום". מ-1988 עד אביב 1995 שירת פרי כראש שירות הביטחון הכללי; גם בתפקיד זה נחל הצלחה.
יצחק רבין ביקש ממנו להשהות את פרישתו ופרי סירב. מה היה קורה לו נענה להפצרות? האם היה מצליח למנוע את רצח רבין? "זו שאלה שלא מרפה ממני", אומר פרי, "אין עליה מענה מספק, גם לא לי. אני מתייסר בה".
במקרה של "סלקום" אפשר לומר, כי המציאות עלתה על כל דמיון. התוכנית העיסקית המקורית של החברה מ-1995 התבססה על תחזית של 380 אלף מנויים בשנת 2001; בפועל יש היום ל"סלקום" 2.2 מיליון מנויים. גידול של 900 אחוז בשש שנים. סלולארי לכל פועל. הכלכלנים של "סלקום" חזו לחברה הכנסות של 770 מיליון שקלים ב-2001; בפועל הגיעו הכנסות "סלקום" אשתקד ל-4.7 מיליארד שקל. בחמש שנים, מ-1997 ועד אשתקד, הרוויחה החברה 2.7 מיליארד שקל, לפני מס.
בחודשים האחרונים, בתוך האש והייאוש, ישראלים רבים נושאים אליו את עיניהם, קוראים לו להיכנס לפוליטיקה כדי להגיע במהרה לראשות הממשלה. פרי סירב עד כה לחשוף את תוכניותיו והשקפותיו. בראיון בלעדי ומקיף ל"ידיעות אחרונות" הוא אומר: אשקול התמודדות על ראשות הממשלה, "רק אם וכאשר ישתנו התנאים בפוליטיקה הישראלית. עד שתתגבש תנועה פוליטית איכותית חדשה, אני נשאר במגזר העסקי".
את ערפאת מכנה פרי "ערמומי, שורד ומתפקד מצויין בתנאים של מצור". "האינטרס הישראלי", הוא אומר, "צריך להיות להנמיך בהדרגה את עוצמת הסכסוך עם הפלסטינים". כצעד ראשון מציע פרי הסכם על פינוי רב-שלבי של התנחלויות תמורת מלחמה מתמשכת של הרשות הפלסטינית בטרור. בסופו של דבר, הוא מסכם, ממילא נצא מהשטחים, אז הבה נעשה זאת בחוכמה, כדי להפיק מקסימום תועלת לעם ישראל.

למה אתה עוזב את "סלקום"?

פרי: "אני פורש לא בשל חילוקי דעות עם מישהו על משהו, לא מפני שמגרשים אותי - דירקטוריון "סלקום" הפציר בי להישאר - וגם לא מפני שרציתי 'לפרוש בשיא'. "סלקום" רחוקה משיאה. אני פורש, כי אני מרגיש שהכהונה שלי מיצתה את עצמה. תרמתי לחברה את המירב, ויותר לא אוכל לתרום. כל האוניברסיטאות גם יחד לא יכולות ללמד אדם את חכמת הניהול שרכשתי שם. "סלקום" היא סיפור הצלחה פנומנלי, גם בקנה מידה בינלאומי. אך שבע שנים הן מספיק ודי".

האם אתה הולך לפוליטיקה?

יש לי היסוסים להיכנס לפוליטיקה ונטייתי המושכלת היא נגד. אני מתקשה לראות מצב שבו אצליח להבקיע את הדרך למועמדות לראשות הממשלה באחת המפלגות הגדולות הקרובות להשקפותי ואני לא משוכנע שניתן להקים עד הבחירות תנועה פוליטית חדשה. אני מסתכל על הניסיונות שעשו חברי ה"בטחוניסטים", כשניסו להגיע מבחוץ לפוליטיקה, ועולה בי המסקנה שרובם נשחקו מבלי להשיג את מטרותיהם. זה לא ריאלי מצידי לחשוב שהמרכז של איזו מפלגה פוליטית גדולה ידלג מעל החברים הוותיקים והפעילים ויציב אותי בראש הרשימה. אם לא יקרה משהו דראסטי, אני לא רואה את עצמי בזמן הקרוב בפוליטיקה.

למה שלא תעשה לפוליטיקה הישראלי את מה שעשית לשוק התקשורת הישראלי: מהפכה לטובת האזרח הקטן?

יש לי הסתכלות ריאלית על מה שאפשרי ומה שבלתי אפשרי בפוליטיקה הישראלית היום, ואני סבור שלא בשלו התנאים לאותו סוג של מהפיכה שהובילה "סלקום" בתקשורת. איני נרתע מקשיים ומאתגרים. אבל אני לא רוצה להילחם בטחנות-רוח ולא להתאבד ציבורית. לא אדפוק את ראשי בקיר. גם כשניסיתי באחרונה לתרום למערכות פוליטיות מנסיוני האישי, התרומה נתקבלה בקרירות, אם לנקוט לשון המעטה. זה עורר בי מחשבות נוגות. ההנהגה הפוליטית הנוכחית של ישראל לכודה בתוך עצמה.

אתה רואה את עצמך כראש ממשלה?

היום איני רואה את עצמי כראש ממשלת ישראל, אבל בהשתנות התנאים, אשקול את ההצעה לרוץ לראשות הממשלה.

מה יכול להשתנות? באילו תנאים תרוץ?

למשל, אם אקבל חיזוקים מקבוצה של אנשים בעלי איכויות יוצאות דופן בתחומים רבים, שהתגבשה לכדי גרעין של תנועה פוליטית.

האם קבוצה כזו מתארגנת?

אני יודע על קבוצות דיון, על התכנסויות בבתים, על מועדונים להחלפת דעות. לא מעבר לכך.

אלה שמבקשים לשכנע אותך להיכנס לפוליטיקה סבורים שאתה נהנה מיתרון כפול: איש עסקים פופולרי ואיש ביטחון פופולרי.

לי נראה שיש דווקא מיאוס מסויים ממדינאים שמוגדרים כ"גנרלים" או "בטחוניסטים". העם היושב בציון לא מבקש להמליך על עצמו עוד "גנרל". הכישלונות של ברק ושרון טריים מדי.

אז תסתגר שוב בעסקים?

קיבלתי הרבה הצעות ניהוליות ועיסקיות לעתיד ואני שוקל אותן, בין השאר לפי מידת החופש שתהיה לי להישאר בכל זאת קרוב לפוליטיקה. לא לסגור את הדלת לפוליטיקה באופן מוחלט. אני עדיין מאמין שבלא הזרמת דם חדש לעשייה הפוליטית בארץ, האזרחים ישקעו בפסיביות ובפסימיות .

אתה מותח ביקורת על המבצע הצבאי האחרון.

אני שואל מה אנחנו משיגים על ידי שליחת טנקים וחיילים להשתלט על המתחם הכמו-שילטוני של ערפאת ברמאללה? מה התכלית ומה המטרה של הפעולה הזאת? איש לא מצליח להסביר. הממשלה החליטה "לבודד את ערפאת". בהכירי את ערפאת היכרות קרובה, כמעט אינטימית, אני קובע שערפאת מבודד הוא ערפאת מחוזק ומסוכן. לא השגנו ולא נשיג דבר על ידי הבאת הטנקים לפתחי לשכתו. גם אם נסגור את ערפאת בחדר השינה שלו ולא ניתן לו לזוז לשום מקום חוץ מלשירותים, לא נפחית בכך את רמת הטרור. אני חושש שיקרה ההיפך. אומרים לנו שזה "מבצע מתגלגל". מתגלגל לאן? מכוחות עצמו? מאז רצח רבין התחלפו ארבע ממשלות בישראל: ממשלת פרס, נתניהו, ברק וכעת שרון. כולן נכשלו ביצירת מסלול של הידברות מדינית מבוססת על פשרה עם הפלסטינים. שבע השנים האחרונות רצופות בכישלון קולוסאלי לקדם את סיום הסכסוך.

הזכרת את היכרותך עם ערפאת. מה הוא יעשה?

כן, אני מכיר את ערפאת. כמעט כל חייו חי כטרוריסט נרדף. לא ישן שני לילות רצופים במיטה אחת, במקום אחד. הוא במיטבו כשהוא במצור. הבידוד שלו הוא בלתי-יעיל: ערפאת לא יניף דגל לבן. הוא מתפקד באופן יוצא מן הכלל בתנאי מחתרת. יודע לעשות את ההצגות הנכונות. הצרת צעדיו לא תשבור אותו. היא תחזק אותו ותעצים את השפעותיו. ערפאת יכול להרשות לעצמו לצפצף עלינו, כי הוא יודע שאנחנו אמנם מסוגלים, כאמור, "לבודד אותו", וכנראה גם זה לא לגמרי, אבל לא לפגוע בו ולא להרגו. הוא פיקח וערמומי, נחלץ ממצבים בלתי אפשריים. שרון, לדעתו, רוצה להפילו על הברכיים ולאלץ אותו, כסמל של העם הפלסטיני, לזחול לכניעה. הוא לא יזחול.
ואני תוהה, למה ערפאת עצור ברמאללה והשייח' יאסין מסתובב חופשי בעזה? את פיגוע הטרור הרצחניים ביותר מבצע החמאס. דובריו נהנים, לדעתי, מחסינות לא-מוצדקת. מחסינות משונה נהנות גם המפקדות של החמאס בארצות ערב. כל המאמץ שלנו מתמקד בסילוק ערפאת.

אולי אפשר לפתוח ערוץ הידברות עוקף ערפאת עם הצמרת הפלסטינית? אולי זו מטרת בידודו?

כל עוד ערפאת חי ונושם, אין לו תחליף מדיני. הסובבים אותו, בכירי הרשות הפלסטינית, לא יקיימו שיחות עם ישראלים בלא הרשאתו וידיעתו. הוא לא שולט בכל הנעשה ברשות הפלסטינית, אבל הוא הקובע. כך גם בפיגועי טרור. לערפאת אין שליטה על חמאס, ג'יהאד ואירגוני הסירוב. ערפאת לא שולח טרוריסטים ולא נותן הנחייה לעשות פיגוע. אבל גם לא נותן הנחייה למנוע פיגוע. הוא יודע ושותק. שתיקתו מתפרשת כהסכמתו. הוא יודע ומשלים. אי המניעה של מעשי הטרור, זה הפשע הגדול שלו.

אמרת "כל עוד ערפאת חי". אולי עדיף להרגו?

ערפאת ישרוד גם את תנאי הבידוד, אם איזה פגז או כדור טועה לא יפגע בו. ואם חלילה יפגע, תהיה זו טעות טראגית. מעגל הטרור רק יגבר. לא צריך לשאוף לחסל את ערפאת: לא מחסלים סמל ודגל של מאבק לאומי הנתפס בעולם כלגיטימי.

מידיעתך, האם ערפאת הצית את האינתיפאדה, לפני שנה וחצי?

אני מסכים עם ההערכה המקצועית שערפאת התחיל את האינתיפאדה בראשית אוקטובר 2000. הוא חשב לשחרר קיטור שהצטבר ברחוב הפלסטיני וכוון לא במעט נגדו ונגד בכירי הממשל שלו. גם אנחנו לא עמדנו בהסכמים ובסיכומים עם הרשות הפלסטינית. המרירות האזרחית גאתה וחיפשה לעצמה אפיקי התפרקות. אבל הגלישה של האינתיפדה לממדיה הנוכחיים יצאה משליטתו האישית של ערפאת, אם כי הוא מברך עליה.

הוא מברך עליה יום-יום, שעה-שעה, על אף ההדרדרות במצב העם הפלסטיני.

את ערפאת לא מעניין מצב העם הפלסטיני, מעניין אותו מצב העניין הפלסטיני. מבחינתו, הפלסטינים יכולים למות ברעב ובלבד שלא ייכנעו לדרישות ישראליות. ערפאת לא רוצה שאזרחי הרשות יחיו ברמת חיים סבירה כל עוד לא הוגשמו המאוויים הלאומיים שלהם ושלו. שאהיד עדיף על ביזנסמן.

אם כן, מה אתה מציע? לו היית אתה ראש-ממשלה, מה היית עושה עכשיו?

אני בעד לצאת ממעגל הדמים למעגל הפשרות. לעבור ממסלול של הסלמה למסלול של הנמכת אש הסכסוך. הצעד הראשון מוכרח להיות שלנו.

אבל מהי הצעתך הקונקרטית?

הייתי מציע להנהגה הרשות הפלסטינית את המהלך הבא: על כל חודש של שקט מטרור, אנחנו נפנה התנחלות אחת או שתיים. כשאני מדבר על "שקט", אני מתכוון לפעולות סיכול מקיפה של הרשות הפלסטינית נגד אירגוני הטרור, חבריהם והעומדים בראשם. לא רק מניעת פיגועים. וכך, תוך שנה אנחנו היינו מפנים אולי 20 התנחלויות שממילא אינן מוסיפות דבר לביטחונה ועוצמתה של ישראל והם היו מבערים את תשתית הטרור ואף מציגים לעם הפלסטיני תמורה מאוד ברורה לכך.

האין זו כניעה לטרור?

אינני סבור כך. איזו כניעה לטרור תהיה בכך שהרשות הפלסטינית תלחם בטרור, אבל בה בשעה תקבל מישראל תמורה בנכסים דלא ניידי? ארגוני הטרור יצאו מהעיסקה הזו מפסידים, לא מרוויחים. לרשות הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון שלה יהיה תמריץ מדיני ולאומי אדיר לפעול נגד הטרור. וגם האוכלוסייה הפלסטינית, לדעתי, תתרחק ממנו. מכל מקום, מנהיגות מדינית לא יכולה לגזור את מהלכיה רק מחשש שמא מתנגדיה הפוליטיים יגידו עליה כך או אחרת. תפקידה להנהיג, להוביל למטרות הנכונות.

למה שאנחנו ניזום מהלך של פשרה? אנחנו תחת מתקפת טרור.

אני מציע לנסות את דרך הפשרה ואני מרגיש שהתפקיד של ישראל, כמדינה חזקה, חזקה מאוד, ליזום את הפשרה. לפסוע בה בזהירות, להתחיל בצעדים שקולים מדודים, אבל לא להשאר במצב הנוכחי של קיבעון וקיפאון. השמירה על ההתנחלויות מרתקת לשטחים כמויות גדולות של צבא. חיילים ששומרים על קרוואנים עם שתיים שלוש משפחות על גבעה חשופה, גם הם חשופים. לי, אישית, אין ספק שהמציאות הזו גרועה לישראל, מעיקה עלינו. אנחנו לא עושים טובה לאף אחד בפינוי ההתנחלויות המרוחקות והמבודדות, רק לעצמנו. מה המוצא האחר? פצצת אטום וזהו? במהלך הפינוי ואחריו צריך להקיםף איפה שרק אפשר מבחנה גיאוגרפית, מיכשולים ומחסומי הפרדה. אבל הפרדה חד צדדית כפתרון מוחלט לא תעבוד. רק הסדרים מדיניים יעבדו.

היש דרך צבאית לחסל את הטרור? לכולנו ברור, שכך לא ניתן להמשיך, תחת מתקפת טרור בלתי פוסקת.

אני לא זוכר תקופה כה רוויית פיגועי טרור בהיסטוריה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. אני לא זוכר כמות מתאבדים כה בלתי נדלית. אין לזה אח ורע בעולם. זה לא קרה בשום בשום תנועה המתקראת "תנועת שיחרור לאומית". תרומתו של ערפאת למסע ההרג הזה ברורה, ודיברנו עליה. אך זו לא המציאות כולה.
כשצה"ל נכנס למחנה פליטים בלאטה, כניסה הכי ליברלית שאפשר, הוא נתקל ב-90 אחוז מהאוכלוסיה שרוצים לחיות בשקט ו-10 אחוזים שהם פעילי טרור. בחיפושיו אחרי הפעילים הוא הורס, עוצר, מעליב, משפיל לפעמים פוצע והורג. זו דרכו של צבא. התוצאה: כשצה"ל יוצא מבלאטה, אחוז המגוייסים לטרור לפחות מוכפל.

לפיכך עדיף שלא לצאת, לכבוש ולהישאר בשטחים עד הניצחון.

כדי לנצח את הטרור בדרך צבאית יידרש כיבוש מחדש של כל השטחים. תידרש חזרה למצב שמלפני עשר שנים, כשישראל היתה השליט היחיד בגדה ובעזה ודאגה, באמצעות המנהל האזרחי, לכל הצרכים של האוכלוסייה. תעסוקה ודואר, חינוך ובנקאות, משכורות וניקיון. אינני יפה נפש והייתי אומר בסדר, נעשה זאת, לו רק האמנתי שהכיבוש ינצח את הטרור. הוא לא. אי אפשר להכנס שנית לאותו הנהר. אי אפשר לחזור למירדפים של 1969. אי אפשר לחזור לעזה של שנות השישים. הכל השתנה מאז. אנחנו ניכנס לשטחים ונמצא את עצמנו ללא יעדים, ללא יכולת ביצוע, מוקפים באוכלוסייה שונאת - ונשחקים.

מבחינתך, הנסיגה לגבולות 67', היא בלתי נמנעת?

אני בטוח שלבסוף ישראל לא תהיה נוכחת ביהודה, שומרון ועזה, אף שלא תיתכן חזרה מדוייקת לגבולות המדומיינים של 1967. בהחלט יהיו תיקוני גבול. בין הים לירדן חיים היום כ-10 מיליון בני אדם. תזוזה של מאה או מאתיים אלף, בהסכם ובהסגמה בין הצדדים, ובסיוע בינלאומי נדיב, איננה בלתי מתקבלת על הדעת. אפשר לחיות עם זה. ציבור המתנחלים ברובו יהיה מוכן להחליף את מגוריו בשטחים בתנאים טובים בתוך גבולותיה של ישראל - בגליל, בנגב, בשרון. פינוי ימית לא הותיר, למיטב שיפוטי, שום טראומה לאומית אמיתית. אין צלקות. מבחינה כלכלית, המפונים הסתדרו.

פינוי ימית וישובים אחרים בסיני היה האחרון.

מנחם בגין היה ראש הממשלה הראשון שפינה התנחלויות וישובים מעבר לגבולות 1967. מיום שבגין עזב את ממשלתו, עד השבוע, לא פינתה ישראל אפילו רבע התנחלות בשטחים. להיפך - מספרן רק הלך וגדל. וזאת למרות שלפחות אחדים מראשי הממשלות ידוע ידעו כי אין להתנחלויות הללו שום עתיד. הן לא קלפי מיקוח והן לא מרחיבות את גבולותיה של הארץ. החוכמה היא לשלב את פינוי ההתנחלויות בהתקדמות מדינית משמעותית לטובתנו.

מה הסיכוי למהלך שאתה מציע: חיסול טרור תמורת פינוי התנחלויות?

העלאת הצעה כזאת דורשת מפגן של אומץ לב מהעומד בראש המדינה. אומץ לב פיסי: מי שיקום ויאמר, אני מפנה התנחלויות, מסתכן בקבלת כדור בראש. אני משוכנע שהקיצונים היהודים ינסו לפגוע בו, גם היום. וזה דורש גם אומץ לב קואליציוני. ראשי ממשלות ישראל העדיפו את אחדות הממשלה על קידום יוזמות שנויות במחלוקת.

שר הביטחון טוען שבשנה האחרונה עשינו כל מאמץ כדי להיכנס לערוץ של הידברות עם הפלסטינים. תשובתם היתה טרור ועוד טרור ועוד טרור.

לא עשינו מאמץ רציני באמת להיכנס למסלול של הידברות איתם. מה שהצענו להם היה "להימנע ממקל", כלומר להמנע מתגובה. לא הצענו גזר; אני אומר, להציע סידרה של גזרים.
זהו ניסיון שראוי שייעשה, אבל בזהירות מירבית. יציאה ממעגל של דם, אש, פיגועים ונקמה, למעגל של פשרות וויתורים לא יתרחש בן לילה, על ידי הצהרה בומבסטית בתקשורת. אם ישראל תודיע בפרהסיה לפלסטינים: מחר אנחנו מפנים התנחלות, עכשיו נראה אתכם שומרים על שקט חודש ימים, הצהרה כזו תתפרש בציבור הפלסטיני ככניעה. ההצעה הישראלית חייבת להיעשות קודם כל במיסגרת משא ומתן חשאי, בתיווך אמריקני ואף מצרי. אי אפשר לזרוק אותה סתם כך לאוויר העולם. ישראל צריכה לערב ביוזמותיה, ובהפעלת לחץ על ערפאת לקבלן, את המדינות הערביות שאיתן יש לנו יחסים. ערפאת מאזין - בלית ברירה - למובארק ולעבדאללה. אין לנו מה לחשוש מעמדותיהם; הם אוהבים את ערפאת עוד פחות מאיתנו ולא יתנו לו הישגים של מגש של כסף. ראינו בכינוס הליגה הערבית איך הושפל ערפאת.

הכינוס בביירות אימץ, עם תיקונים, את היוזמה הסעודית. יש המתייחסים לכך כאל גימיק הסברתי ויש הרואים בכך פריצת דרך. מה דעתך?

אני רואה ביוזמה הסעודית, שאומצה בביירות, מפנה היסטורי.

עד כדי כך?

חשוב רק: מהי סעודיה? זו מדינת האיסלאם בהתגשמותו. ארץ שבה שוכנות מכה ומדינה. שופעת נפט ועושר. ואם סעודיה אומרת: אני מכירה בישראל כמדינה ריבונית ואקשור איתה יחסים נורמליים, זו בעיני פריצת דרך תודעתית. נכון שהיוזמה הסעודית המקורית הוקשחה ודוללה ונוספו לה תנאים. אך אלו הרי רק עמדות פתיחה. בכינוס הליגה הערבית בביירות נפל דבר ביחסו של העולם הערבי כלפי ישראל, ולא לשביעות רצונו של ערפאת. מעל לראשו, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממנו, הונחו יסודות לנורמליזציה ישראלית-ערבית.
התגובה המדינית שלנו לסעודים היתה לא רצינית. הפגנו כלפיה זלזול וביטול. טעות גדולה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנער מהחלטות ביירות כאילו היו רק זמזום של זבוב טורדני. זו הצעת שלום כלל ערבית כלפי ישראל שארה"ב מברכת עליה ושהעולם יאמץ אותה. ראוי היה לקיים עליה לפחות דיון אחד במועצה לביטחון לואמי ובקבינט.

האם ערפאת בכלל השלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית?

כן, ערפאת השלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הוא לא אוהב את זה. בחלומותיו הוא היה רוצה שישראל לא תתקיים, אבל הוא יודע שאינו יכול לשנות את המציאות. עובדת קיומה של ישראל ברורה מאוד לערפאת, במיוחד אחרי ועידת ביירות. הוא גם רואה בישראל את יצר הכפייה של היהדות הבינלאומית, שלה הוא מייחס כוח השפעה אדיר. מאגי.

נאמר שהאש שוככת והטרור נסוג. שוב - בהכירך את ערפאת - אתה רואה צל של סיכוי שיחתום איתנו על הסכם שלום המציין את סוף הסיכסוך?

כשהוחזר ערפאת לעזה, על ידינו, אגב, הוא התקשה ביותר להתרגל למציאות החדשה. בשיחות גלויות לב פיקפק ביכולתו שלו לעמוד בראש מדינה פלסטינית רגילה, לנהל את ענייניה האזרחיים. אמר שזה יותר קשה מלנהל תנועת טרור. לחתום על הסכם שלום עם ישראל ולהיות נשיאה של מדינת פלסטין הריבונית שחייה לצד ישראל, זה כבר לא פיסגת השאיפות של ערפאת. בערוב ימיו, ערפאת מוכן להילקח את אבותיו בלא שהגשים חלום זה. להערכתי, ערפאת כבר לא מוכן לשאת על גבו את הנטל של כינון מדינה פלסטינית בנסיבות המסובכות שבהן תקום. מכאן לא נובע שהוא מעדיף את דרך הטרור על הדרך המדינית, אלא שהאופק המדיני שלו מעורפל ומתרחק. הוא לא חותר להגיע לסיום הסכסוך. אפשר להגיע איתו לעוד שלב ולעוד שלב בדעיכת הסכסוך. מי שאומר כי אין מה לעשות עם ערפאת ובני דורו הפלסטינים, בצעם מרים ידיים בהמתנה לכך שהביולוגיה תעשה את שלה. או שיעשה זאת כדור טועה. את הגישה הפטליסטית הזאת אינני מקבל. אני חושב שבהדרגה כן ניתן להגיע להסכם עם הנהגת הרשות הפלסטינית.

עם יד על הלב: אפילו אם נעלה הצעות פשרה נדיבות ביותר, אתה, כראש שב"כ בעבר, תוכל לתת אמון מזערי בהנהגה הפלסטינית הזאת? אחרי כל מה שקרה?

אשיב לך תשובה ישירה. להערכתי, ניתן לשקם את מערכת יחסי האמון עם הצמרת הבכירה של הרשות הפלסטינית. עם אנשים כמו אבו-עלא ואבו מאזן. זה כן אפשרי. אך הצינורות של ההידברות בין שני העמים נתמלאו בדם ושינאה וניקויים ידרוש הרבה זמן. הרבה זמן והרבה רצון טוב משני הצדדים, והרבה אינטרסים משותפים.