חלון

א.
לפעמים אני שוכחת שמדובר בי ולא באיזו הפשטה, באיזו אישה שחייה נפתרים באבחת מגע של ידיים מסוקסות על שדיים צחורים או בלילה שטוף ברקים בטירה עגמומית. לפני שעה לא הפסיק לרדת גשם, ריחני ומאובק, צבאות של סיכות מים זעירות. אני צריכה את ההצלפה הבלתי פוסקת הזו כדי להישאר בחיים. אבל עכשיו הפוגה, סהר דק ומתנודד, שן חלב אחרונה בפיו של הקיץ. תל אביב איבדה את יכולתה לנשוך, תנועות היניקה של הלילה תינוקיות עדיין, לא מיתרגמות לכלל נשיקה.
ב.
כשיצאתי מן הבית הביט בי אחי. "אני מוכרחה ללכת.", אני אומרת לו וכועסת על נימת ההתנצלות. "אני אוהבת את תל אביב בגשם, הגשם האמיתי הראשון תמיד מכניס בי חוסר מנוחה. זוכר איך היית בא לחפש אותי בכל גשם כבד ראשון?"
"ותמיד מצאתי אותך באותו מקום", הוא אומר ומביט בי בעצבות, "במבנה הנטוש של הקיוסק בגן החמישה. משתופפת לך בתוך הריח הטחוב ומזמזמת איזה להיט מטופש שרץ באותה שנה ברדיו. אז מהו עכשיו המקום שאליו את הולכת בכל גשם ראשון?"
"תל אביב", אני צוחקת, "אני אוהבת את תל אביב בגשם."
יש בעיניים שלו חמלה שגורמת לי לרצות לצעוק. היי, אתה התקשרת ושאלת אם אפשר לבוא. האם אי פעם סירבתי לך? אתה יודע שאיני יכולה, שהשאלה הנימוסית שלך מיותרת. אז רד ממני. מי אתה? בן שלושים וחמש ועדיין לא עשית דבר בחייך, עדיין רדוף, עדיין מבוהל מן החוץ, הופך את הנדיבות האינסופית שלך לשריון, מייסר את העולם בטוב שלך, בסירוב שלך להיות אנוכי. מי נותן לך את הזכות? מי אתה שתשפוט אותי? העיניים שלי קודחות את השאלות באוויר.
אבל יורד גשם, העיניים שלו שותקות.
אני אוהבת את תל אביב בגשם, אני שואפת עמוקות, מציבה את דלת הדירה שלי ביני ובין העיניים הפגיעות שלו והולכת. אני יכולה לשאת הכל, אני חושבת, הכל מלבד רכות.
ג.
הרוח מנקישה את העצים בקינג ג'ורג' בואכה אלנבי. מי רועד, העיר או אני? איבדתי את היכולת להבחין.
ד.
אני עומדת שעה וחצי מול החלון שלו. המאהב היחיד שלי בכל שלושים שנותיי. מי שלימד אותי בפשטות בתוך שני לילות איך לשכוח, איך להאמין שיופיו של גוף הוא היכולת להתמסר לתשוקתו של אחר. מדוע לא גיליתי את זה לפני חמש עשרה שנה? ללמוד כל כך מאוחר, פירושו להיות תמיד מופתע ובלתי מיומן, לא להצליח לעבור אף פעם מן ההרגשה אל התשוקה. שני לילות עמוסים בה, ברגשה הלא נשלטת. אני רואה את האכזבה ההולכת ומתפשטת על פניו כשהוא מבין שבסערה של הזיון אין דבר הדדי, שנינו ממוקדים בי. אינני מתפלאת שהוא אומר בבוקרו של הלילה השני, "אני לא חושב שיש טעם שנמשיך להיפגש", אבל אני בוכה ואני הולכת.
ואני חוזרת בערב ועומדת מול החלון שלו בקינג ג'ורג'.
חדשיים כבר.
מישהו מוכרח להיכנע. הגשם הפסיד. הרוח תנוצח בסופו של דבר. הקץ יבוא על שמי תל אביב העקומים מכבדו של עשן האוטובוסים.
אני אמשיך לחכות.
ה.
בצהריים, כשאחי מגיע, אני פותחת את מדריך המסעדות המאורגן על פי קטגוריות שונות של אוכל, כדי שיבחר מקום. ברוך הבא לעולם הגדול, לוחשות לו העיניים שלי.
הוא סוקר בתמימות את דפי המדריך ומפנה אלי מבט נבוך. אבל מי צריך את העולם הגדול, לוחשות העיניים שלו חזרה.
"בסוף אנחנו יושבים ממילא באל גאוצ'ו", אני אומרת.
ואנחנו יושבים באל גאוצ'ו וכשראשו נרכן לבחון את שאלות הטריוויה על כיסוי השולחן, אני שואלת בפעם המיליון את השאלה האילמת הנצחית שלי, "מדוע בחרת לא לחיות? מדוע להישאר בדרום, עם ההורים, באותו חדר גדוש בעבר?", ואני מתביישת כמו תמיד. כיצד אני מצפה שיקבל אותי ללא שיפוט כשאני שופטת אותו רק על פי קנה המידה היחידי שאני מכירה?
ומעבר לשולחן הוא מרים את עיניו ואומר לפתע, "אין דבר נורא יותר מאשר להתאהב באדם זר בעיר שלא גדלת בה, שעדיין אינך רגילה אליה, שבה שום זיכרונות מנחמים אינם יכולים לפרוץ מבין סדקי האספלט, מהתלכדות מפתיעה של שמש וענן, מהבושם הכבד של היביסקוסים בקיץ. כל הרחובות נגועים בזעם החמצמץ של אהבה לא ממומשת. גם כשאת נרפאת, הם עדיין שם, ממתינים בסבלנות מפלצתית לכיווץ פתאומי של הלב בחזה."
אני מסתכלת בו המומה.
"קראתי את זה איפשהו, אולי אצל ג'יין אוסטן, אני לא יודע.", הוא אומר בחיוך רפה, לא מתנצל על הדברים שאמר, אלא על עצם נוכחותו, על פלישתו לעולם הגדול של תל אביב. יכולתי לחנוק אותו. יכולתי לחבק אותו ולבכות מרוב רחמים.
ו.
תל אביב מאוסה עליי. אין בה מקום אחד שאליו אני יכולה להתגעגע מלבד המקום שעליו אני משקיפה ושאסורה עלי הכניסה אליו. מכונית עוברת משתקת את השקט היחסי. אולי בכל זאת אני מתגעגעת למשהו. משך שנה הייתי נוסעת עם רונית בכל סוף שבוע אל הדרום. בטייפ של הרכב שלה הייתה תקועה קלטת של ג'יינס אדיקשן. משך שנה, שבוע אחרי שבוע, שמעתי את פרי פארל צווח "סקס איז ויולנס" מבעד עדרי העצים המאיצים בשולי הכביש. "סקס איז ויולנס" בקול דקיק, קול שחברה של רונית הגדירה כל כך יפה כקול ששבר את כל הכוסות במטבח של ניל יאנג. על מה דיברנו אני ורונית אז? אני זוכרת רק "סקס איז ויולנס" נפלט עם אדי החימום וגלי המזגן, קול גבוה, מסורס, בין רחשים לבנים של טרנזיסטור. זו איכותו של זיכרון, צווחה מסוננת.
ז.
אני רוצה לשיר את השיר של פארל, אבל פזמון אחר מתרוצץ במחשבה שלי, שיר של בלאזה א סן לומייר, "פגוש אותי באקראי. / צא אלי מאחת הדלתות. / רד אל המכולת./ שאל אותי מה אני משוטטת. // תחקור את ההליכה שלי, / לאן היא לוקחת אותי, / כמה רחוק, / מה היא מרגיעה. // אל תשתוק את הפנים החשוכות שלך./ הלילה ריק מספיק." אני מזמזמת בטירוף.
ח.
אני עומדת פה, קפואה ורטובה, בוחנת בעיקשות את האור המזדחל מתוך חריריו של תריס האוטם את החלון היחיד בעולם. עיניו של אחי חוצות את העיר וננעצות בגבי בשאלה מודאגת. לפעמים אני שוכחת שמדובר בי ולא בצער הרחב הנקבץ מתוך צמיחתה המתמדת של הגסיסה בתל אביב, מן החללים הריקים והמתעתעים של המרחב העירוני, מן הקירות המחפים על אותם חללים, מכוערים ומתפוררים עוד בטרם חלפה המאה שהמציאה אותם, מצווחתו הדקה של תינוק הנולד אי שם, מיפיחת המוות של נשים המתות בבדידות, מן הגשם המבוזבז על הרחובות הלא הנכונים ועל האנשים השגויים המהלכים בהם, צער שעולה ונקשר מעל רחוב קינג ג'ורג'.