שתף קטע נבחר

יום העצלנות המחשבתית

השנה, יום העצמאות הוא יום העצלנות המחשבתית של אלה שתוקעים דגלון ישראל על מכוניתם כי כך עושים כולם, כי לא ניכנע לטרור, כי מכרו לי בצומת

יום העצמאות 2002 הורד לחצי הדגל וחצי הווליום, ובצדק. מעט מאוד עצמאות משמעותית נותרה בישראל 2002. מלט לאומי חלול מלכד את הרחובות, התקשורת, המוחות. שילחו סיגריות לחיילים! הציונות תנצח! העולם נגדנו! גל אנטישמיות מציף את אירופה! הרכבות יוצאות! אנאכרוניזם של מלחמת קוממיות בשעה שאנחנו נלחמים – מבלי לזלזל, חלילה – בטרור, בגיבוי תקשורת המוציאה מדי בוקר זרת רטובה מהחלון בניסיון להעריך לאיזה כיוון נושבת הרוח הלאומית היום, ולהתאים את עצמה אליה בדייקנות.
השנה זהו יום העצלנות. העצלות המחשבתית. יומם של האנשים שאינם עצמאים עוד לחשוב בשביל עצמם, שתוקעים את דגלון ישראל על מכוניתם – או על שער עיתונם – מתוך הכרח שהוא ההיפך הגמור מעצמאות: כי כך עושים כולם, כי זה טוב לרייטינג, כי לא ניכנע לטרור, כי מכרו לי בצומת. חלקם גם מגיבים בירי מנשק אוטומטי, למשל כשהם עולים לשידור ברדיו, או מאדימים מזעם מול המצלמה, או נוזפים, מקללים ומכפישים, נניח את יפה ירקוני, אשה אחת מודאגת, שאומרת נכוחה את מה שכולנו מריצים לעצמנו בראש: האם לארוז את הילדים, הנכדים, את עצמי, וללכת בטרם יהיה רע ומר. אז ירקוני דיברה. מנהמת ליבה דיברה. מנהמת ליבנו. אבל הקונסנזוס המחשבתי הישראלי המוצהר והמחייב – להלן השלשלאות הכבדות שהוטלו כאן לאחרונה על המחשבה העצמאית – מחייב את הנוהמים לנהום לעבר ירקוני אוטומטית, כמו לא הבינו על מה דיברה. למרות שהבינו היטב ויפה שירקוני היא רק נייר לקמוס לתחושות הבטן של רובנו. זהו יום הצביעות.
העצמאות הסתלקה מישראל 2002, ולא רק מחשבתית, ולא רק מבמות השמחה. ישראל כבולה - בידי ממשלה שביציה נתונות בצבת הימין הקיצוני; בידי ציבורים שלמים – ממתנחלים, דרך חרדים ועד לקבלני בניין – הכרוכים כעלוקות חונקות על חשבונות הבנק והדם של הציבור העובד השפוי, עלי ועליך; בידי מתאבדים פלסטינים שאימתם כולאת אותנו בבתינו; בידי כוונתה של ממשלת קיפצו-לנו לקחת מאתנו 5% מיסוי נוספים כבר בשבוע הבא רק כדי לחסוך מעצמה את אי הנעימות הקלה שכרוכה בהודעה לשר בניזרי ולבני אלון כי משתה החינם הסתיים; בידי כשל הסברתי ועולם עיוור צבעים, שרואה את הסכסוך בשחור-לבן, כאשר אנחנו לעולם בצד השחור.
בתוך המשבצת הקטנה שנותרה לנו ושלתוכה הושלכנו השנה – בית, עבודה, מסים, מילואים, פיפי ולישון – וכאשר בדל התקווה הזעיר היחיד אינו מוצע לנו על-ידי איש מנבחרינו אלא על ידי נסיך סעודי שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לגביו מערבון מוצלח, ספק אם יש לנו, במשבצת הקטנטנה שלנו, מקום עודף ליום עצמאות מנופח-חזה.
כך שהשנה, רק פעם אחת, לא נצא בהמונינו לרחובות, ולא נפתח כאן אולפן שידורים מיוחד, ולא נייחל לדבר נשיא המדינה, ומחלף נתניה לא יהיה עמוס לבאים מצפון, והחופים לא יהיו מלאים עד אפס מקום. ישובים בבתינו – ממתינים, לכל היותר, למוצא פיו של ישראל פוליאקוב בתפקידו הדרמטי הגדול כסרג'יו קונסטנצה – יהיה לנו כל הזמן הדרוש כדי להבין למה הפכה העצמאות: השנה עצמאות היא ההכרח המשותף לכולנו להתעורר ולחזור לבצע פעולות חשיבה עצמאיות סדורות. מלחמה על הבית? למי אתם מאמינים? כאשר הבית הוא בית משוגעים שקירותיו הסדוקים מאיימים ליפול על כולנו – הרי אין תחום אחד, זולת המלחמה, שהממשלה הזו לא הזניחה בצורה נפשעת – האם המלחמה "על הבית" צריכה להתכוונן החוצה או פנימה? עד מתי וכמה? האם ביום בהיר אנחנו מסוגלים לראות את האופק הקרוב, ומה בדיוק הנוף הנשקף? מי צריך ללכת – הממשלה, אנחנו, המתנחלים, הפלסטינים – ולאן ובאיזה סדר?
אל תענו מיד. מכל צד פוליטי שבו אתם נמצאים, עצרו שנייה כדי להשתחרר מהקיבעון, כדי לקחת רגע של עצמאות מחשבתית ולנסות את ההיפך. רק מדידה קצרה. לא יכאב. חישבו בשביל עצמכם בלבד. והכי חשוב: תיזהרו שם בחוץ, בעיקר אתם עם המנגל.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים