ויש עוד כמובן

שוק הרכב המקומי כולל כמובן עוד שלל סיפורים גדול ומעניין. לא נציין כאן את כולן, אם כי נשמח לשמוע מכם על דוגמאות נוספות. אבל בפרק האחרון של הכתבה, נטפל בעוד כמה סיפורים קצרים. כמו למשל אחת הדוגמאות הקיצוניות לתורת המדבקות שנהגו כאן, היישר מבית היוצר של יבואני ב.מ.וו, מותג מכובד ביותר שתמיד נמנע מללכת בכיוון זה.
אוהדי יצרן הרכב הגרמני רב ההילה שהציצו לאחרונה לכיוון ה-318 המחודשת, נחרדו לראות שעל אחוריה מופיעות הספרות 2.0. האם ב.מ.וו עברה למדיניות שמות שונה? לא ממש. היבואן פשוט חשש שהלקוחות יניחו כי ל-318 מנוע בנפח 1.8 ליטר. זה כמובן לא כך, והיבואן רצה להדגיש שמדובר כאן בנפח גדול יותר.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם מדבקות ה-2.0 של המאזדה לאנטיס ופורד פוקוס הן מתוצרת מקומית. המכוניות מגיעות ארצה ללא כל אזכור לעובדה כי מדובר בגרסה חזקה יותר, והיבואן היה כמובן מעוניין בכך, למרות שהיצרן לא מצא בכך שום צורך.
טויוטה למשל נתפסת כמי שנמנעת מללכת יותר מדי לכיוון "מכוניות המדבקה", אבל גם יבואניה חטאו בזאת לא פעם - אם כי חובה לציין כי בצורה פחות בוטה. בתחילת שנות התשעים, שיאו של עידן ה"סופר", החליטו גם הם להצטרף לחגיגה. כך נוספה לקורולה XLI מדבקה שכזו. אלא שכרגיל המיקום מאוד משנה. זו לא הייתה "סופר-קורולה" אלא XLI סופר, כאילו כדי לתת ללקוח הרגשה טובה - "גם אתה נוסע בסופר". אגב, גם הכינוי "סאן" לגרסת הסדאן הפחות מצוידת הוא ייחודי כיום לארץ, ממש כמו רמת הגימור XLI. אגב, טויוטה גם נסחפה קלות אחרי סיפורי הטנדר המקומיים, כאשר החליטה לתת לגרסה האוטומטית והמצוידת - ורק לה כמובן - של ההיי-לקס שם מקורי, "פרה-ראנר". לפני ראנר, הם מתכוונים?

ועוד

גם יבואני פיז'ו וסיטרואן אהבו מדי פעם להציע מדבקות משלהם. אחד הפרויקטים היותר מביכים כאן הייתה גרסת ה"טופ-XRI" של ה-205. בתחילת שנות התשעים שאף היבואן לנצל את הצלחת ה-205GTI שירדה מפס הייצור, ואת ההילה שנוצרה סביבה לטובת מכירות של 205 "רגילה".
כך נטלו את גרסת השלוש דלתות הרגילה של הסופר-מיני הוותיקה, וחימשו אותה באיפור פלסטי חיצוני בסגנון ה-GTI. הרעיון נראה לא רע על הנייר, וההדיוטות התקשו אפילו להבדיל בין הדגמים. אלא שלאחר שנים התגלה שאיכות ההרכבה המקומית לא ממש עומדת ברמת המפעל, והמכוניות פשוט נראו רע למדי.
לובינסקי הפגינו חזון גם כאשר למעלה מחצי שנה לפני שנת 2000, ידעו לנצל את התואר "מילניום" המבוקש ולהצמידו לגרסת ה-1.6 ליטר אוטומטית החדשה של סיטרואן קסארה. המקבילה ל"קסארה מילניום" הייתה ה-306 "דיימונד", עוד מדבקה מקומית שזכתה לפחות הצלחה. סיטרואן גם כנתה בתחילת הדרך את אחת מגרסאות הברלינגו בשם "מולטי-ספייס", למרות שבצרפת היה שייך התואר לגרסת הנוסעים המהודרת הרבה יותר של המסחרית הקטנה.

ועוד

והיו כמובן גם יבואנים שנאלצו ממש לשנות את שם היצרן אותו הם מייצגים בארץ, מחשש להקשרים לא רצויים. הדוגמה המוכרת ביותר היא כמובן זו של קאיה, שבכל העולם נקראת דווקא קיאה. היבואן פשוט לא רצה לעורר כאן בחילה משום סוג, ובהיותו נציג של מותג קוריאני חדש גם חשש מכינויי גנאי. אגב, קאיה גם שיווקה כאן באופן מקורי את גרסת החמש דלתות של הספיה, תחת השם "ליאו".
מותג אחר שהחליף שמות היא כמובן טאטא ההודית. יצרן הרכב מהודו נחת כאן אמנם תחת השם הנכון, אך אחרי הבושות בתחילת הדרך שאף היבואן להחליף את השם לטלקוליין. בסוף אגב הוחלט לחזור לשם המקורי. ואם לא היה להם די בכל הצרות האלה, הרי שעם תחילת שיווק הסומו בארץ, הסתבר ששם זה שייך כאן לאיסוזו. אנשי טאטא עשו תחרות רדיופונית, ובחרו בסופו של דבר בשם "סהרה" לרכב השטח שלהם.
בסוף שנות התשעים בוצע גם בחטיבת המסחריות של UMI מהלך של החלפת מותגים, מ-GMC לשברולט. זאת, בעקבות שינוי במדיניות ג'נרל מוטורס שקבעה ששברולט הוא השם המיועד לייצוא, ואילו GMC נשארת בבית. מבחינה מעשית השינוי היה קטן, כי מדובר למעשה באותן מכוניות. אולם היבואן, מטעמי נוחות, בחר בכמה מקרים – "סוואנה", "סיירה", "נבאדה" - להישאר עם שמות הדגמים במקור. זאת, למרות שכעת הם נשאו את הסמל של שברולט. כך למשל נולדו עוד "דגמים", שניתן לקבל רק אצלנו, רק בישראל.