ריצ'ארד נילסן: נימוסים והליכות

החלק המשונה ביותר בקדנציה של ריצ'ארד נילסן היה הדיון בסוגיית "התרבותיות" שלו. במדינה שבה מי שלא צועק לא קיים, ואחרי שמונה שנים ארוכות עם מאמן שהיה יותר ישראלי מחומוס, נראה הדני כמו חזיון כל כך חריג, שהדיון באופיו הפך כמעט בלתי נמנע.

השקט שאחרי הסערה

רוב המבקרים של נילסן גרסו שהשחקן הישראלי הוא מין זן מפגר של כדורגלן, תת אדם ניאנדרטלי, שלא ניתן לדבר אליו בשקט ובנימוס, אלא רק בצעקות ובקללות מפולפלות. בנושא הזה, הם הבהירו, נילסן הוא כישלון מוחלט. הוא מדבר כל כך בשקט, שהשחקנים בטח לא מבינים מה הוא אומר.
כמובן שהיו גם אלו ששפטו את נילסן מקצועית, ומהבחינה הזאת התמונה אינה חד משמעית. המאמן אמנם נכשל במשימה העיקרית שלו – ההעפלה למונדיאל 2002 – והנבחרת הציגה יכולת לא משכנעת גם במשחקי האימון האחרונים, אלא שראוי לשאול אם מאמן אחר היה מצליח יותר. בישראל אין כרגע חלוצים טובים, וגם אם שמו הפרטי של המאמן הבא של הנבחרת יהיה דרור או גיורא, הוא עדיין יצטרך לבחור בין הוותיקים החלודים כמו מזרחי וקקון לצעירים הלא בשלים, כמו בלילי וקטן.

יותר מדי נורמלי

לזכותו של נילסן ייאמר שאחרי השנים המתלהמות של שלמה שרף, הוא הצליח להחזיר לנבחרת את השקט וההיגיון. מסיבות העיתונאים שלו היו תמיד ענייניות ובחירת השחקנים הייתה נקייה מהתחשבנות ושיקולים זרים. לחובתו נזקפת העובדה שגם אחרי שנתיים הוא לא הצליח לגבש לנבחרת שלד יציב ומבנה קבוע, ושבסופו של דבר, נכשל במשימה שאליה נשלח.
מה שלא הגיע לנילסן, זה הקמפיין הלא ענייני שניהלה נגדו התקשורת הישראלית. כל העסק הזה לווה בהערות והתקפות אישיות, שלא היו מגיעות לאדם שהתייחס תמיד בהגינות וביושר לסביבתו, ובמיוחד לתקשורת. התחושה שהתקבלה הייתה, שמישהו פשוט לא מאמין שסתם ביקורת מקצועית על המאמן הייתה יכולה להיות רלבנטית.
מעבר לכך, התקופה של נילסן הצטיינה בנורמליות מפתיעה. אימוני נבחרת עברו בלי שערוריות מיוחדות, התוצאות בכל המשחקים הרשמיים היו סבירות, ורק חוסר מזל בתוספת הזמן מול אוסטריה מנע העפלה למשחקי הצלבה. אפילו ההתפטרות של נילסן הייתה שקטה ומכובדת, בלי חגיגות חיסול חשבונות ועצבים. אפשר רק לקוות שגם בקדנציות הבאות תדע הנבחרת לשמור על שקט נפשי ואווירת עבודה שכאלו, שבישראל בהחלט אינם מובנים מאליהם.

חזרה לשורשים

גברי לוי כבר הצהיר שהמאמן הבא יהיה ישראלי, וניתן להמר שמדובר בדרור קשטן, שהבטיח לעצמו בחוזה שלו בהפועל תל אביב סעיף המאפשר לו להשתחרר לאימון הנבחרת בכל שלב. קשטן הרוויח את המינוי הזה ביושר, אבל לא בטוח שהוא עדיף על גרנט ושפיגל. הקישור הקשוח שהוא כל כך אוהב לא יעמוד לרשותו, וחלוצים למערך 4-4-2 בטח שאין. גם הסגנון הקטנוני ונוטר הטינה של קשטן לא מתאים לנבחרת, שבנויה על סדרה של מפגשים קצרים. בכל אופן, קשטן כבר הוכיח שהוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש מבחינה טקטית, ולא נותר אלא להחזיק לו אצבעות, ולקוות שאף שחקן מפתח לא יגיד בראיון עיתונאי משהו שיגרום למאמן להשליך אותו לצינוק.