שתף קטע נבחר

מלחמת תרבות

מדיניות הממשלה חותרת להכרעה כפולה: כלפי חוץ המטרה היא להרוס התשתית הפוליטית והמוסדית הפלסטינית, ואילו כלפי פנים להרס היסודות האוניברסליים וההומניסטיים בחברה ובתרבות הישראלית




יש אומרים שהמלחמה הנוכחית נגד הפלסטינים היא "מלחמת שלום ההתנחלויות" של אריאל שרון, אולם למעשה היא הרבה יותר מכך. זאת משום שהתיישבות בטריטוריות הקרויות "יש"ע" אינה תכלית העומדת בפני עצמה, אלא נתפסת על-ידי האידיאולוגיה הדתית-לאומית והלאומנית-חילונית כאחת, כאמצעי שבסופו תיכון קהילה בעלת תרבות פוליטית האמורה להתנחל בלבבות כל היהודים, ולהפוך את ישראל למדינה יהודית שמדירה מתוכה כל מי וכל מה שאינו מוגדר כ"יהודי" לשיטתה. רובה של תרבות זו רואה במלחמה מתמדת לא רק רע הכרחי, אלא מצב טבעי ואף נשגב, כפי שהתבטא לאחרונה מנהיגה החדש של המפד"ל, אפי איתם.
אולם כשם שהשלמה וניסיון פיוס בין היהודים לערבים בכלל ועם הפלסטינים בפרט נתפסה על-ידי הימין בתקופת רבין וברק כהכרעה במלחמת התרבות הפנים-ישראלית, כך יש לראות את מדיניות הממשלה הנוכחית והצבא בהקשר הרחב. יתכן שלא נועדה מראש לכך, אולם מדיניות הממשלה, כפי שהתנהלה בחודשים האחרונים, ובעיקר בעקבות מבצע "חומת מגן", חותרת למעשה להכרעה אסטרטגית כפולה: כלפי חוץ המטרה היא להרוס התשתית הפוליטית והמוסדית הפלסטינית, ואילו כלפי פנים להרס היסודות האוניברסליים וההומניסטיים בחברה והתרבות הישראלית.
ככלל, מלחמה היא מצב חברתי נוח לחולל שינויים חברתיים במסווה של כורח קיומי. כל קול או חשיבה ביקורתית נדחקים על נקלה הצידה, ונחשבים לעתים קרובות כבגידה. כך החל צייד המכשפות נגד כל מי שאינו מיישר קו עם הלכי רוח לאומניים: מיפה ירקוני ועד בעליו של עיתון ליברלי-זהיר כעמוס שוקן, ממרצים התומכים בתלמידיהם סרבני-המצפון ועד להרחקתם מהכנסת של חברי כנסת ערבים באמצעות חקיקה. לכאן מתקשרים גם הניסיונות המוצלחים למדי להחליש מוסדות מפתח של התרבות האזרחית, כגון האוניברסיטאות, בית המשפט העליון או רשות השידור. במצב כזה פורחים כלענה רעיונות כמו טיהור אתני וטיהור תרבותי. ככל שהייאוש גדל, הביטחון האישי קורס ו"השד הדמוגרפי" מאיים – מחלחלות פנטזיות כאלה משולי השיח אל מרכזו.
שלב זה של הקונפליקט היהודי-פלסטיני יצר את התנאים למלחמת התרבות שמתנהלת בישראל מאז שנות ה70- בין "ימין" ו"שמאל". במאבק הזה משיג הימין את מה שנראה כרגע כעמדת הכרעה, כפי שבתקופת רבין ותחילת תקופת ברק היה נראה כאילו השמאל החילוני והתרבות האזרחית התקרבו לעמדת הכרעה. אם תושג הכרעה של הימין החילוני והדתי, היא תוביל גם לניסיון להשתלט מחדש על כל שטחה של ארץ ישראל, ובמקביל על התרבות הפוליטית.
אם בעשור האחרון היה נראה שהחברה הישראלית נעשית יותר פתוחה, יותר ליברלית ונוטה לרב-תרבותיות, פחות צבאית ופחות לאומנית - עתה התהפכו היוצרות באורח דרמטי וישראל עלתה על דרך של חברה פשיסטית, שבה הפרט וזכויותיו הבסיסיות מועלות כקורבן למען רעיונות קולקטיביים אוויליים, שעלולים להובילה לאבדון.
אלא שהכרעה "סופית" כזו לא תיתכן, כיוון שלא ניתן לשנות את המציאות הדמוגרפית, האתנית והמעמדית שקיימת בישראל ובאזור. אפשר לפורר את הרשות הפלסטינית, לחסל, לכלוא ולגרש את ראשיה, אך אי אפשר להחניק את ההתנגדות להמשך הכיבוש; טיהור אתני, שהיה אפשרי בעולם של 1948, לא ניתן לביצוע כיום – מכל מקום לא מבלי להביא לחורבן מוסרי ופוליטי גם של המבצעים ולהפיכתנו לאומה של פושעי מלחמה. המשך העדר הביטחון האישי לא ייהפך לשגרה, וכאשר יעבור סף מסוים, יבוא הקץ על השלטון הקיים, כפי שקרה לפרס, נתניהו וברק.
אט-אט מגלה גם המעמד הבינוני סימני התעשתות, ומתחיל להתארגן מחדש לנוכח האיום על מעמדו הפוליטי והכלכלי ועל התשתית המוסרית של החברה כולה. הצלחת ההתארגנות תלויה בחידוש הברית עם הערבים אזרחי ישראלי, וזו תלויה בבנייה מחדש של הישראליות והמסגרת הרב-תרבותית שהחלה להיבנות בשנות ה70-, ושקרסה עם המלחמה הבין-אתנית.

פרופ' ברוך קימרלינג, סוציולוג



לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים