אחרי הגלולה, הגיע הטריפ

תמונה ראשונה: "אורי, עזוב, זה לא ילך"

אי שם בתחילת שנות ה-90. אמיר בן-דוד, להלן בנדה, ואני יושבים באם כל המיתולוגיות המודרניות (אחרי "המדבר") – "הגלולה". בנדה שותה בירה, אני אוכל טוסט האם-גבינה אלוהי. את הצלחת מעטרים מלפפונים ועגבניות חתוכים דק, עם קצת פלפל שחור ומלח מעל. לא יכול להיות יותר טוב מזה. בנדה ואני חזרנו מהופעה ברוקסן. היו שם לא מעט אנשים והם אהבו את מה שניגנו, אפילו חיים שמש היה והחליף איתנו כמה מילים. אני מורעב וטוחן את הטוסט בביסים עצומים. הרמקולים מתפוצצים מרוק גיטרות קודר, חזק ומרגש, אנשים נכנסים ויוצאים, ויוצאים ונכנסים, ושותים בירות. המון בירות.
לגלולה נכנס מיתולוגיה בהתהוות – אורי שטרק - כולו נצנוצים בעיניים ושמחת חיים שמעכירה את האווירה במקום. הוא רואה אותנו ומתיישב לידנו. אני ממשיך לאכול. "אנחנו הולכים לפתוח פה באלנבי 58 מועדון שינגנו בו מוזיקה אלקטרונית", הוא אומר. אני עוצר לרגע את הבליסה, מסתכל עליו, מחייך בזלזול ואומר לו: "אורי, עזוב, זה לא ילך"

תמונה שניה: "איך אתה מבדיל ביניהם?"

ארבע שנים אחר כך. עינת ואני נכנסים לבית בקומת קרקע. בפנים נמצאים אולי עשרה אנשים בתחילת שנות ה-20 שלהם, אחד מהם הוא אח של עינת, אמן. הוא עסוק בבניית משהו. הוא כל הזמן עושה משהו עם הידיים הטובות שלו. השאר פזורים ברחבי הבית, חלקם רובצים על המיטה, מעשנים וסתם מדברים. דיסק עם ביט מאוד מהיר מתנגן בעוצמה. אני לא מבין את זה - אין גיטרות, אין בס, אין מעברי תופים – יש משהו שנשמע כמו זמזום מתמשך. אני פונה לאמן ושואל אותו: "זה כמה קטעים, או שזה קטע אחד מתמשך?". "כמה קטעים". "ואתה מבדיל ביניהם?", הוא מסתכל ומחייך בזלזול, קצת לא ברור לו מה אני שואל. "כן", הוא עונה.

תמונה שלישית: מה אני לא מבין?

שנתיים אחר כך. אדיק, אורה, שלמה, ענתי, עינת ואני עומדים בכניסה לפטיש. אדיק מדבר עם רומן ברוסית, וכולנו נשאבים פנימה. עוברים את הדלת הראשונה, פותחים את הדלת השנייה ונכנסים למאורת שדים. עשרות אנשים רוקדים, מזיעים, אורות סגולים שוטפים אותם, המוזיקה מטגנת לי את המוח, חלק מהרוקדים צועקים. אנחנו נכנסים עמוק יותר ויותר אל המאורה, ואני מוצא איזשהו קיר ונשען עליו. הזרועות שלי שלובות, בעיקר מחרדה. אני מסתכל על הדי.ג'יי, ועל האנשים. הוא רוקד עם המוזיקה, ואני מרגיש שאני מאבד שליטה. מישהי תופסת לי חזק את הידיים וצועקת לתוך הפרצוף שלי: "א-ת-ה ל-א מ-ב-י-ן! אתה לא מ-ב-י-ן!". "מה אני לא מבין?", אני צועק חזרה. אבל היא כבר הלכה. החלטנו לצאת. הייתי המום.

תמונה רביעית: מאושר עם לפטפילד

שנתיים אחר כך. אני אחרי פרידה כואבת מאוד. באברקסס מנגנים אלקטרוניקה, ואני שומע את זה רוב הזמן. אבל שם מנגנים מוזיקה בעיקר גרובית ולא דיפים של מועדונים. רוני מזמינה אותי אליה הביתה ואומרת "תקשיב לזה". היא שמה דיסק של "לפטפילד". דקה אחרי שהוא התחיל לנגן הרגשתי שנולד לי ערוץ מוזיקה חדש במוח. הייתי מאושר.

תמונה חמישית: סיפור קצר שסיפר לי חבר

"סוף שנות ה- 80. חברה שלי מספרת לי שנתנו לה משהו מחו"ל. אני לא זוכר עם היה לזה שם. זה נראה כמו קפסולות של אנטיביוטיקה מהסוג הגדול עם חומר אפור בפנים. אמרו לה שצריך לשתות את זה עם מים ולחכות ארבעים דקות. בלענו. לא ידעתי למה לחכות, חשבתי שזה ישפיע יותר מהר. יצאנו מצפון בתל-אביב לשתות במדבר. אחרי עשרים דקות, הפנסים של הבר התחילו להתעמם ולהראות מטושטשים, ומצד שני זה היה הרגע הכי צלול שהיה לי אי פעם בחיים. המוזיקה הקיפה אותי, היא חדרה אלי מכל מיני כיוונים והפכה לחלק מהגוף שלי. אני זוכר שהיה לי צימאון אמיתי למים. שתיתי והיה לי קשה לבלוע. נשארתי עם חיוך תקוע ושיניים חשוקות וממש אהבתי את כולם. החוויה ארכה מספר שעות, גם בגלל שהאקסטא היתה, ככל הנראה, נקייה לגמרי. ואז הלכנו הביתה, הרגשנו אהבה מאוד גדולה ללא כל רצון למין. וככה נרדמנו".