דה סבנטיז שואו

שנים לפני הצ'יל אאוט של והאלקטרוניקה המתוחכמת של אייר וזירו 7, היו אלו בלדות פסנתר ותמלילים רגשניים של הסבנטיז שעזרו להרגיע את הנפש. בישראל האיזי-ליסינינג של התקופה עדיין שולט בכל תחנות הרדיו בסופי שבוע, כך ששווה לעשות סדר ולהצביע על כמה מן האלבומים היותר טובים של הז'אנר - אלה שלא נשחקו במהלך השנים ושמכילים עומק ותובנות, שחורגים מגבולותיה של מוזיקת הרקע. אז הנה חמישה אלבומים שהם גם טובים וגם מרגיעים (וגם מכרו מיליונים):

סיימון וגרפונקל – "גשר על מים סוערים"

האלבום הוקלט ב-69', אבל הוא שייך במהותו לסבנטיז. סיימון כתב לאלבום הזה כמה מהשירים הגדולים ביותר שלו, גרפונקל שר נפלא, ויחד עם הנגנים של פיל ספקטור הקליטו את אחד מאלבומי הפולק-רוק הטובים בכל הזמנים. המוזיקה בנויה במסורת "חומת הצליל" של ספקטור, אבל הלחנים עדינים ויפים, והשירה של גרפונקל חודרת כמו משי. סיימון כתב סיפורים על ניכור ובדידות ברחובות ניו יורק שנעטפים בחום של מוזיקה לוהטת שנותנות תקווה לחיים. יש באלבום קלאסיקות רבות ("המתאגרף", "הנער היחיד בעיר ניו יורק" ושיר הנושא, בין היתר) שמעיפות אותך רחוק מהאש של רמאללה.

אלטון ג'ון – "אלטון ג'ון"

היום, כשאלטון ג'ון מתעורר בבוקר, חובש את פאתו ומרכיב את אחד מאלפי זוגות משקפיו, הוא לא מאמין שהוא הצליח לכתוב את השירים האלה. זו היתה התקופה בה כתב לחנים ללא פאתוס מיותר. והמילים של ברני טאופין, גם אם לעיתים נטו לשבלוניות, קרעו את הלב עם משפטים שהפכו אירועים פשוטים לנושאים עמוקים. כל אלה התפוצצו להצלחה מסחרית אדירה בעזרת הפסנתר הנהדר וקולו החם של ג'ון. באלבום הזה תוכלו למצוא את "Your Song" ועוד חבורה כבירה של שירים. אפילו חברי התנזים עלולים להינמס בהאזנה לאלבום זה.

בילי ג'ואל – "רחוב 52"

אחד האלבומים היותר ג'אזיים של בילי ג'ואל, שמנסה להשיב מלחמה קטנה ל"סטילי דן". ג'ואל, יהודי קטן קומה ולא מאוד נאה, יודע שהפסנתר הציל אותו, או לפחות עזר לו בכל הקשור לדברים החשובים: כסף, נשים וקריירה. הוא ניזון מהשירים של מקרטני ומהמסורת של ברודוויי, ושולט בעיקר בבלדות, אם כי הצליח להפתיע עם כמה קטעי רוק טובים. הוא בנוי למיינסטרים, שם הוא מרגיש בבית. אין הרבה אלבומים שמצליחים להרגיע ולהיות עוצמתיים באותו הזמן. האלבום של ג'ואל הוא כזה, לא מעט בזכות ההפקה המעולה של פיל רמון. "Honesty", המנון הקיטש האולטימטיבי, הוא השיר המוכר ביותר מהאלבום, אבל יש בו עוד כמה פסגות שטרם לא נשחקו. "רחוב 52" יכול בקלות להסיט את תשומת ליבך לשעה מתחלואי המזרח התיכון.

"שמועות" – "פליטווד מק"

ביל קלינטון אוהב אותם. "Don’t Stop", אחד מלהיטי האלבום, היה שיר קמפיין הבחירות של ב-92'. גם לנו כדאי לאמץ אותו: אין שיר טוב ויעיל מזה לתיאור קו המחשבה שצריך לאמץ בשטח שבין הפרת לבין נילוס. "שמועות" הוא האלבום הכי מסחרי של "פליטווד מק" ואחד הטובים שלה. כמעט כל שיר מהאלבום ההפך להיט. "Go Your Own Way" יכול לשמש המנון פרטי בזמנים קשים.

"טייפסטרי" – קרול קינג

קרול קינג תמיד הייתה מלחינה מחוננת, אבל ב"טייפסטרי" היא נשמעת כמו זמרת נשמה אמיתית. למעט העובדה שהאלבום רווי בשירים נצחיים, הפסנתר הפנטסטי של קינג שולט בו יחד עם להקת ליווי משובחת שמפיקה צליל בשרני, רך וחם. כשהיא במיטבה, היא מסוגלת לקחת את המאזין לטיול לירח. השירים עוסקים בכמיהה לידידות, באהבה, באובדן ובתקווה. בחיים עצמם. כשיצא, ב- 71', הימם האלבום הזה את עולם הפופ האמריקני, ונחמד לגלות שלא איבד מאומה מכוחו גם אחרי מאות שעות שידור רדיופוניות. זה המקום להסתייגות קלה: יותר משהאלבום הזה מרגיע, הוא מכניס אותך לשוק.