איך לא נלחמים בתאונות הדרכים

על חשיבותה של המלחמה בתאונות הדרכים לא צריך להוסיף. ומכיוון שאנחנו מכירים בכך, לקחנו הבוקר (ג') חלק ביום עיון בנושא בטיחות בדרכים, אותו ארגנה הרשות הלאומית לבטיחות. אתם יודעים, מספר הרצאות על גורמים, על סיבות לתאונות. אפילו סקירה מעניינת של קמפיינים פרסומיים בשנים האחרונות. בנושא החשוב לנו, כמובן. ואפשר בהחלט לציין כי שמענו לא מעט אמירות מעודדות. את הבעיות דווקא מצאנו בין השורות.

אני ואתה נשנה את העולם

אומרים לא פעם שחצי מהפתרון טמון בזיהוי מדויק של הבעיה. לשמחתנו, מרבית העוסקים באופן רשמי בתחום הבטיחות בדרכים, אכן מכירים בבעיה. ויצחק אשל, מנכ"ל הרשות, היה הראשון להודות בה. גם הבאים אחריו ידעו לספר – תוך הצגת נתונים ומספרים מאלפים – כי המצב לא טוב. נכון, הם מצליחים להציג לנו גרפים צבעוניים המוכיחים כי מספר ההרוגים בכבישי ישראל לכל 100 אלף תושבים הוא מהנמוכים בעולם המערבי, אך מפוכחים דיים כדי להוסיף שלאלה אין משמעות רבה, מאחר ורמת המינוע בישראל נמוכה משמעותית משאר המדינות המתקדמות. אז למה להראות בכלל? כי ככה עושים אנשי המצגות, הסטטיסטיקה לכל דורש.
גם אנשי ההסברה של המשרד, אלה נגדם אנו יוצאים לא פעם, מספרים כי הם מודעים לחשיבותו של הנהג, התנהגותו על הכביש, מיומנות הנהיגה שהוא מביא עימו. ואפילו, תאמינו או לא, התקשורת נקראה להתגייס לטובת העניין, לפנות לציבור הנהגים, לספר כי הם ורק הם יכולים למנוע תאונות והרוגים. ולא אכיפה משטרתית, קנסות ושאר ירקות. באמת?
תראו, זיהוי הבעיה האמיתית, כמו-גם האמונה המוחלטת ש"זה בידיים שלנו", באמת מאוד מעודדות אותנו. כי באופן טבעי, אם נמשיך את הקו הזה, חייבים בשלב הבא להכריז על תוכנית חירום לאומית לחינוך בתעבורה, שיפור מיומנות הנהג, התאמת כישורי מורה הנהיגה, שינוי שיטת הבחינה, חינוך לתרבות מוטורית, אתם יודעים, כמו באותן מדינות בהן שיעור ההרוגים ל-100,000 תושבים גבוה משלנו...

אז למה לא?

אבל נראה שבכל זאת, ולמרות שמדובר בעובדות ידועות ומוכרות, למרות שמדובר באנשי מקצוע, המסקנות לא פעם שונות. כפי שעולה מדרך הפעולה של הרשות בעבר - הלא ממש רחוק. זוכרים את פרסומי הרשות בטלוויזיה, אלה עם תמונות הזוועה? אם אני לא טועה (ואני לא), דובר אז ב"הורדת הכפפות" ומלחמה בנהגים מסוכנים במיוחד, אלה ההורגים את שאר המשתמשים בכביש, בני משפחתם, חבריהם הקרובים ועצמם בנשימה אחת - או בהאצה אחת אם לדייק.
ממש במקרה, התפרסם באותה עת מחקר שבוצע על-ידי ד"ר אורית טאובמן בן-ארי מאוניברסיטת בר-אילן, שקבע כי רבים מהנהגים – בעיקר גברים צעירים – דווקא סופגים חיזוק לערך העצמי ממה שנתפס כנהיגה לא בטוחה. בקיצור, טקטיקות הפחדה לא ממש עובדות עלינו, הנהגים. אז מה, הם לא יודעים מכך? ואם כן, כיצד ניתן להצדיק את העניין?
בפרסומת אחרת, ששודרה במהלך החצי השני של 2001, סיפרו אנשי הרשות לכל הצופים הבוהים במרקע, שמתחילת השנה נהרגו בכבישים לא פחות מ-51 צעירים וכי "צריך לשמור על הילדים". באופן טבעי ניתן היה להניח שמדובר ב-51 נהגים צעירים, פורעי חוק ומשולחי רסן. בדיקה קצרה העלתה אז כי מדובר בנהגים ונוסעים בגילאי 16-24, כך שגם נער צעיר שנסע במושב האחורי ברכב בו נהג אביו המנוסה שנפגע ממשאית דוהרת ללא בלמים, נכלל בסטטיסטיקה המגמתית עליה החליטו אנשי הרשות. נניח שצעירים אכן מעורבים ביותר תאונות, נוהגים בפזיזות יחסית וחוסר אחריות משווע, נניח. זו הדרך לגרום להם לשפר התנהגות? זה הכיוון בו נדרשת הרשות הממומנת בכבדות להוציא את כספה?

אז מה כן?

את הפתרונות לבעיה צריכים לבחור אנשי הרשות הלאומית לבטיחות, וכאלה לא חסר. יש הרי דוגמאות מוצלחות אותן בפירוש ניתן לזקוף לזכות הרשות, כמו למשל קמפיין חגירת חגורות הבטיחות, זה המעודד חצייה בטוחה, הקסדות "בראש טוב".
ומה משותף לדוגמאות אלה? מגמה נכונה. מחנכים, לא מטיפים. מסבירים, לא מאיימים. מצליחים, לא נכשלים. ואולי הגישה המחנכת מתאימה לדעת הרשות רק לילדים ומאיתנו, המבוגרים על הכביש, התייאשו זה מכבר. אחרת, איך אפשר להסביר את הצעד האחרון בתחום הבטיחות, הכולל הצבת 150 מצלמות מהירות בכבישים בעלות של 100 מיליון שקל. לנו זה נשמע כמו חלם במקרה הטוב, ציניות לשמה ודרך הכסף במקרה הרע - והריאלי יותר.

אז למה לא לשאול?

את כל השאלות שלנו הפנינו גם למנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מר יצחק אשל. לדבריו, לצידם של מחקרים המצביעים על חוסר יעילותה של הרתעה (ולא הפחדה לדבריו) קיימים רבים אחרים הטוענים לזכותה. על סמך אלו ובאופן קיצוני, פועלים לדבריו רשויות הבטיחות באוסטרליה ובסין לדוגמה. מן העבר השני ישנם אלו המאמינים בגישה החיובית, המחנכת, והוא לדבריו בתוכם.
אולם גם בתחום זה, מעדיף אשל לשלב בין השניים. הוא מסביר לנו שראשית הוא אכן מבצע הפרדה באופן הגישה לילדים ולמבוגרים. אלה הראשונים אכן זוכים לטיפול חיובי וחינוכי בלבד, בעוד שציבור הנהגים זקוק לשילוב בין הרתעה למסר חינוכי. אגב, את חוסר יעילותה היחסי של ההרתעה בישראל של הזמן האחרון הוא מסביר במצב הביטחוני הקשה ("העם מבוהל ומפוחד") ולכן מעדיף לדבוק בגישה החיובית.
כך למשל מסביר אשל כי אינו מעוניין ולו בדו"ח מהירות אחד בעקבות פרויקט מצלמות המהירות החדש, אלא במניעה בלבד. לדבריו, הפרויקט ילווה במסע הסברה נרחב במטרה למנוע עבירות על המהירות המותרת. אז למה בכל זאת יוקמו עמודי דמה במקביל למצלמות? "כי יש נהגים שאצלם הגישה החיובית לא פועלת". אגב, כדאי לציין בנקודה זו כי לטענת אשל פרויקט המצלמות הוא ירושה מהתוכנית הרב-שנתית עליה הוחלט עוד בשנים 2001-1999, כך שהוא אינו אחראי ליוזמה.
בכל מקרה, נראה כי לאור הדברים, לא צפויות לנו בזמן הקרוב תמונות זוועה באדיבות הרשות, אלא הסברה מתקנת. ואולי גם איזה דו"ח אחד או שניים...