משבר ש"ס והקילומטר ה-41

אריאל שרון היה מאז ומתמיד טקטיקן מעולה. כמה מן המהלכים הצבאיים והפוליטיים שלו היו מורכבים ומרתקים במיוחד, אבל כמעט כולם סבלו משני חסרונות בולטים: שרון אינו לוקח כמעט את הכישלון כאפשרות, ותוכניותיו – אלה שהצליחו, כמו הקרב באום כתף, ואלה שנכשלו, כמו ההסדר החדש בלבנון – הולכות על קו דק מדי וללא שולי ביטחון; ויש לו נטייה להשתכר מההצלחה. נדמה שעוד יותר משהוא אינו עוצר באדום, שרון מתקשה לעצור בקילומטר ה-40.
התכונות האלה רלבנטיות במיוחד למשבר הנוכחי עם ש"ס. שרון זכה לנקודות רבות ומוצדקות כשפיטר את שריה, לאחר שאלה הפרו את כללי היסוד של האחריות המשותפת. הוא פעל מהבטן, דבר שתמיד נתפס כאמין ומעורר הזדהות, וזיהה גם את נקיעת הנפש הקולקטיבית מהימנעותה של ש"ס מלשאת בנטל. אבל נדמה שההצלחה הפוליטית הרגעית – השנייה תוך שבוע, אחרי פרשת נתניהו ומרכז הליכוד – סינוורה אותו. בסופו של יום, המציאות הפוליטית הרי לא השתנתה.
שרון צריך את ש"ס בממשלה. מפלגת העבודה היא אמנם בדיחה, וברור לכל שראשיה אינם מתכוונים באמת לעזוב את הקואליציה. פרס זקוק למשרת שר החוץ כדי להמשיך לרקום את אשליית האו-טו-טו הסכם, בן-אליעזר ימכור כל קריאת תגר בעבור עוד קדנציה כשר הבטחון. אבל בסופו של דבר, לא תהיה לעבודה ברירה: כדי שלא להיות למפלגה של 15 מנדטים, היא חייבת להפריד את עצמה מהליכוד. עבור שרון, היא משענת קנה רצוץ, שינקוב את כפו ברגע הכי פחות טוב עבורו.
כל הממשלות החליפיות אינן אלא קלף חסר משמעות בפוקר מול אלי ישי. שרון צריך את ש"ס וש"ס צריכה אותו. ישנן דרכים פוליטיות מעודנות, ושועל ותיק כמו ראש הממשלה מכיר את כולן, להוריד את כולם מהעץ. אבל נכון לעכשיו, הוא מתעקש על השפלה פומבית. וכבר ראינו גופים ואישים פוליטיים עושים מעשים שהזיקו להם בשם הכבוד וחוסר הנכונות להיכנע.
הדעת נותנת שזה גם מה שיקרה, בסופו של דבר. ש"ס לא תחתום על מסמך פומבי, התירוץ להחזיר אותה לממשלה יימצא – ושריה לא יחזרו, לפחות לא בקרוב, על תעלול ההצבעה על הקיצוצים. ואז, נתפנה כולנו לדבר החשוב באמת, שנשכח איך שהוא בסערה הפוליטית: לכך שהתוכנית עצמה אינה פותרת דבר.