הכי רווק שיש

מי שהתנסה באקט אינטימי מביך, שכל העולם יודע עליו, למד להיות בוטה כשמנסים לחדור לפרטיותו. "זה לא עניינך", מתיז יו גרנט, 41, ללא היסוס על השאלה "עם מי אתה יוצא בימים אלה?". שבע שנים אחרי אותה מציצה נמהרת מפי הפרוצה דיוויין בראון באל.איי (סיפור המופיע כמעט בכל ביוגרפיה שלו), הכוכב הבריטי לא משתדל להיות נייס גאי, ואין לו בעיה להיתפס כאדם גס או לא מנומס, כשמופנית לעברו שאלה לא פוליטיקלי קורקטית, מזווית ראייתו.
אבל מעבר ל"תקרית" הבודדת הזו, גרנט עונה לכל שאלה, יורה במהירות, מקרין כנות, אמינות וקסם אישי לא מבוטל, ודי משעשע, למרות שהוא מצויד בקורטוב של ציניות והומור בריטי יבשושי. כשהוא מתייצב למפגש במלון "ריג'נסי" המהודר באפטאון ניו יורק, נראה הכוכב תמיר ומרשים - מאותם שחקנים שיבלטו גם כשיתהלכו בתוך קהל גדול בשדרה החמישית, שלא רחוקה ממקום המפגש. הוא לבוש מכנסיים חומים ואפודה תואמת, ושערו, שקוצץ לטובת התפקיד ב"רווק פלוס ילד" - העילה למפגש - כבר התארך מאז ומכסה חלק מאוזניו. מתאים לו יותר ככה.
במגעיו עם התקשורת הוא משחק אותה כאחד שכבר מספיק משופשף ומיומן, ומכיר על בוריים את כללי המשחק. והדגש הוא על משחק, כי גרנט מדבר ואתה מקליט ורושם, אבל הוא יודע שכפרסונה שאנשי תקשורת מתים לצטט, הוא יכול בעצם לשחק אותה איך שבא לו - ובראיון הבא "להתחרט" על מה שאמר בקודם. הוא אפילו יסתור את דבריו שלו עצמו, גם אם פלט משהו שנשמע כמו הצהרה מחייבת. שימו לב:

אמרת לאחרונה שבעוד שנתיים, כשימלאו עשר שנים לסרט שהפך אותך לכוכב, "ארבע חתונות ולוויה אחת", תפרוש ממשחק. למה?

"אני אומר כל יום משהו אחר, תלוי במצב הרוח שלי. לפעמים אני מתוסכל מהעשייה הקולנועית: היא ארוכה ומשעממת, אתה חרד לעיתים קרובות שהסרט לא ייצא בסדר, ובנוסף לכל החיים האישיים שלך נמצאים תחת מיקרוסקופ. יש הרבה דברים הכרוכים בעבודה בסרטים שיכולים להביא לי את הסעיף. אז קורה לפעמים שאני רוצה לוותר על הכל. אבל יש בקולנוע גם דברים נפלאים. אני נפלא...".

אתה נשמע כמו וויל, הגבר הילדותי בסרט, שמסרב להתבגר ולהתמסד.

"אני בוגר למדי כשאני מכוון את עצמי לכך. אחת הסיבות שאני אוהב את הספר שעליו מבוסס הסרט, היא שאני עצמי הייתי כמו הסלאקר הלונדוני הזה, הטיפוס הבטלן שמתואר בו. במיוחד לפני 'ארבע חתונות ולוויה אחת', כשהיתה לי פחות עבודה. הייתי נוהג לרבוץ שעות מול הטלוויזיה אחרי הצהריים, לשחק סנוקר יום אחר יום, לעשות כלום עם עצמי, ולא להשיג כלום".

התחזית פעם גם לאבא לילד, כמו וויל?

"האמת היא שהייתי אז מספיק טיפש כדי לנסות לחשוב גם על דבר מעין זה, אבל אשמור לעצמי את פרטי האירוע הספציפי".
זה המקום להרחיב קצת על הקומדיה הרומנטית "רווק פלוס ילד" (בימוי: פול וכריס ווייז, "אמריקן פאי"). וויל (גרנט) הוא סלאקר (מעין בטלן-פרזיט) לונדוני בן 38, המעביר את זמנו בשופינג, קונה דיסקים חדשים ובגדי דיזיינרים, מטפח את תסרוקתו הקצרה והמעוצבת ולא פחות את מכונית האאודי קופה הסטייליסטית שלו. הלילות מוקדשים לבילויים ולנשים. עבודה? מה פתאום! אביו המוסיקאי, לא הוא, חיבר שיר כריסמס, שבמרוצת השנים הפך לקלאסי וכולם ביצעו אותו, מאלביס ועד ה"מאפטס". אי לכך זוכה וויל בתשלומי תמלוגים מכובדים מזכויות ההשמעה שברשותו, והוא לא חייב לעבוד.
לכן מרבה גיבורנו להתהולל, ובעקבות סטוץ בלתי מחייב עם אמא חד הורית, הוא מגיע למסקנה שכל עוד לא ירצה להיכנס למחויבות זוגית, עליו לחפש בנות זוג בקבוצת תמיכה להורים חד הוריים. אי לכך הוא מתחזה להורה המגדל ילד בן שנתיים, ובעודו מנסה להרשים אם חד הורית בשם סוזי (ויקטוריה סמרפיט), נדבק אליו מרקוס (ניקולס הולבי), בנה של חברתה הטובה של סוזי, פיונה (טוני קולט), פריקית היפית ואקסצנטרית עם נטיות אובדניות. הילד הלפלף והקרצייתי, שלא מלקק דבש מידי חבריו בבית הספר, רוצה שאמו תהיה מאושרת, ומנסה לשדך לה את גיבורנו. בכך הוא אומנם לא מצליח, אך בינו לבין וויל מתפתחת מערכת יחסים מוזרה, והם נקשרים זה לזה. בינתיים פוגש וויל ברייצ'ל (רייצ'ל ווייז), אם חד הורית יפה ומבריקה, שלה ילד בן 12, ולראשונה בחייו חווה אהבת אמת.

אתה אומנם לא חתום על הפקת הסרט, אבל גילית מעורבות רבה בפיתוח כל השלבים. למה אתה צריך את כאב הראש הזה?

"אני מעורב לאחרונה בכל האספקטים של כל הסרטים שאני משתתף בהם. הפכתי לשחקן מטריד ומציק עבור כל הפקה. משלב פיתוח התסריט והפוסט פרודקשן ועד השיווק. לא אשאיר אף שלב של עשייה בלי שאהיה מעורה בו. במקרה הזה הגיע אלי עותק של הספר עוד לפני צאתו לאור, כדי לשקול את רכישתו עבור חברת ההפקה שלי. קראתי אותו, חשבתי שהוא פנטסטי ורציתי לרכוש אותו, אבל שבוע לפני כן הזכויות על הסרטת הספר נחטפו על ידי 'טרייבקה', החברה של רוברט דה נירו. אז התחלתי להציק להם בעניין במשך כמה שנים, עד שהצלחתי לממש את שאיפתי".

אתה חושב שתרצה לביים מתישהו?

"אני מאמין שכן. אני פשוט צריך להביא את עצמי למצב שבו אמצא לנכון לעשות זאת".

בסרט אתה משחק את עצמך?

"לא עד הסוף. כמו שאמרתי, את הקטע של להיות לונדוני פזיז וחסר אחריות אני מכיר ומזהה בעצמי, ויש בזה משהו מאוד מצחיק. גם את הסצינה של להחליף מגע אישי ואנושי בשריצה בבית והסתפקות בבידור ביתי, לא רק טלוויזיה, אלא עיסוק בחפצים שונים, משחקים, אפילו צעצועים. את זה אנשים עושים לפעמים כדי לחסוך מעצמם את הכאב שכרוך בפיתוח מערכות יחסים, והעובדה שהייתי כזה היא נכונה. אפשר להאשים אותי בזה. מצד שני, יש גם הרבה ניגודים בין וויל לביני: הוא טיפוס של צפון לונדון, עם כל האיפיונים הגיאוגרפיים של המקום, ואילו אני איש מערב לונדון. זה אולי נשמע חסר משמעות למי שבא מבחוץ, אבל עבור הלונדונים יש הבדל עצום בין הטיפוסים".

קיצצת את שערך לטובת התפקיד, ולדברי הבמאים עשית זאת בשמחה.

"אני לא יודע למה הם אמרו את זה. חששתי לקצר את שערי עד כדי כך, משום שבפעם שעברה שעשיתי זאת נראיתי כמו לסבית... אבל הפעם זה יצא יותר מוצלח".
הסרט "רווק פלוס ילד" עובד לקולנוע מהרומן של ניק הורנבי (גם ספריו הקודמים, "אהבה על הדשא" ו"נאמנות גבוהה", הפכו לסרטים), שבמקרה זה גם שימש כמפיק בפועל של הסרט. "אני מאוד אוהב אותו", מצהיר גרנט. "הוא נמנה עם אותם סופרים שמצטיינים בדיאלוגים. הוא כל כך טוב בזה, שאתה יכול לקחת את הטקסטים היישר מדף הספר ולהדפיס אותם בתסריט, בלי לשפץ דבר. הוא עבד איתנו על הסרט ואני יודע שהוא מאוד מרוצה ממנו. הוא שלח לי על כך אי-מייל לא מזמן".

לדעתך הסרט אכן נאמן לספר?

"הוא בהחלט שומר על רוחה של היצירה הספרותית, אבל יחד עם זאת, אף יוצר קולנוע לא רוצה להיות עבד מוחלט ליצירה ספרותית, כי זה מתכון לאסון".

בסרט אתה מקיים קשרים רומנטיים עם אמהות חד הוריות. היית יוצא עם אמא חד הורית?

"כן, אני חושב שאני מסוגל לכך".

לדמות שלך בסרט יש יחסים ביזאריים עם הילד, לפחות בהתחלה. איך פיתחתם את הקטע הזה?

"זה קיים בספר. היה עלינו פשוט ללהק את הילד הנכון ולוודא שהוא שחקן טוב".

לדעתך, הסרט מנסה להעביר איזשהו מסר?

"יש כאן איזו אמירה על סינדרום האמהות החד הוריות שנסגרות בתוך עצמן, חיות בפרישות מהעולם, מתמכרות לבידור ביתי ולא מקיימות מערכות יחסים עם אנשים. יש בזה משהו טרגי. הרי כל אחד זקוק לקשר וצריך להיפתח אליו. יש כמובן את הסוג המקובל, של אלה שמתחתנים ועושים שני ילדים, אבל אפשר גם לנהל מערכות בעלות מבנה ביזארי, מהסוג הביזנטיני, עם בני משפחה, חברים, מאהבים לשעבר, לסביות - הכל הולך, לא משנה מה, כל זמן שהאנשים אוהבים זה את זה".

היית מסוגל להסתגר מפני העולם מדי פעם?

"למען האמת, אני די טוב בזה...".

אתה גם כותב איזה תסריט, לא?

"כן, אבל התסריט שלי כבר באיחור של שנה ותשעה חודשים מלוח הזמנים שתיכננתי בשבילו".

מהם סדרי העדיפויות שלך בקריירה ומחוצה לה?

"זו שאלה כבדה למדי. יש בי קומבינציה רעה של שני דברים. מצד אחד, אני מרגיש צורך לקחת רגיעה מהקריירה, ואני אומר שאכנס לעוד סרט אבל רק אעשה בו את שלי בלי להיות מעורב יותר מדי בכל היתר. אבל ברגע שאני חותם על החוזה, אני הופך לפרפקציוניסט אובססיבי ונוירוטי".

אתה אפילו מנהל יומן רשימות מוקפד על כל מהלך שאתה עומד לבצע.

"זה פשוט כדי להזכיר לעצמי דברים שעוברים בראש לדמות שאני מגלם, בכל סיטואציה נתונה. הרי לא מצלמים סרט ברצף, לפי התרחשות העלילה, ואז חשוב לי להיזכר לפני כל צילום סצינה באיזה מצב נפשי היתה הדמות בסצינה שקדמה לה כרונולוגית, כדי שאוכל לשחזר את התחושה".

ברוב הקומדיות הרומנטיות שלך אתה משחק את הבריטי הנבוך, המבויש והמגומגם. למה?

"יכול להיות שזה הדימוי שיצא לי, משום שאנשים רואים את 'ארבע חתונות ולוויה אחת' ו'נוטינג היל', וטועים לחשוב שזה כל מה שאני אוהב לעשות או שכזה אני. אבל לא, זו בפירוש לא דמות שרציתי לאפיין באופן קבוע, ו'יומנה של ברידג'ט ג'ונס' ו'רווק פלוס ילד' ממחישים את זה די טוב".

יש במאים ספציפיים שאתה אוהב לעבוד איתם?

"אני בוחר את הפרויקטים שלי על פי החומר, לא על פי הבמאי שעובד על הסרט. ברור שצריך להתחבר לבמאים טובים, אבל הבחירות שלי נעשות יותר על פי התסריטים".

אחד הסרטים היותר יוצאים דופן בקריירה שלך הוא המותחן "צעדים נואשים". היית רוצה להשתתף בעוד פרויקט דומה?

"אני חושב שזה היה סרט עשוי טוב, שהציג את הקונפליקט שלו נכון והיה מותחן מאוד אפקטיבי. אבל אני אוהב חומר יותר ריאליסטי, שאותו אני מוצא יותר באזור הקומדיות".

בגלל שזה מה שהקהל רוצה?

"יכול להיות שהקהל רוצה את זה ויכול להיות שלא. אבל קומדיות רומנטיות עדיין נחשבות לז'אנר פחות מרכזי מדרמות, ואני שמח להתבטא דווקא בו".

אנשים שעבדו איתך טוענים שאתה טיפוס מצחיק על הסט ומחוצה לו. האם אתה כזה, או שאתה משתמש בהומור ככיסוי, כדי שאיש לא יידע מי אתה באמת?

"אני לא יודע. אולי זה איזה רציונל שפועל עלי ואני מקרין החוצה משהו כזה. האמת היא שעל הסטים של הסרטים שלי אני חש די אומלל ונוירוטי".

עבדת עם אנג לי ב"על תבונה ורגישות". איך היתה העבודה איתו?

"מצוינת. אני אוהב אותו. זה היה הפרויקט הראשון שהוא עשה באנגלית, וזה לא היה לו כל כך קל, למרות שהוא הצליח לעשות יצירת מופת. אחת הבעיות שלו היתה שהוא לא ממש ידע עד כמה שחקנים אנגלים זקוקים שיחמיאו להם. אני זוכר שאחרי שעשיתי את הסצינה הראשונה שלי בסרט, עם אמה תומפסון, הוא צפה בה במוניטור, וכששאלנו אותו, אנג, מה דעתך, הוא השיב: 'אמ... משעמם!' ולקייט ווינסלט הוא אמר לאחר יום הצילומים הראשון: 'את עוד תשתפרי!'".

חלק מעבודתך זה ללכת לפרמיירות של סרטיך, להתלבש במיטב מחלצותיך ולצעוד על שטיח אדום. אתה נהנה מהקטע הזה?

"חלק ממני מחובר לזוהר, אם כי לא תמיד אני שלם עם הצד הזה. אני חושב שלשואו ביזנס חייב להיות הצד הזה, הנוצץ. כשהייתי בפסטיבל קאן, הכל שם היה זוהר מצד אחד, כולם עם עניבות שחורות, צועדים על שטיח אדום, וברקע דקלים. זה פנטסטי. אבל מצד שני יש בזה גם משהו מתיש ומעייף".

מה אתה עושה כשאין לך שום פרויקט על הראש?

"אני נפגש עם חברים, הולך איתם ביחד לפאב, הולך לכדורגל ומשחק קצת גולף, אבל מתבייש ברמה שלי...".

הקטע עם סנדרה

לאחרונה סיימו יו גרנט וסנדרה בולוק להצטלם לסרט חדש, "TWO WEEKS NOTICE", וההתרועעות הצמודה שלהם עוררה ספקולציות בדבר אופי יחסיהם. בפסטיבל קאן נראו השניים שלובי ידיים, הסתלבטו על התקשורת ופיטפטו בנושא (שם, שלא כמו בפגישתנו, גרנט לא מצא לנכון לטעון שזה לא עניינם של הכתבים). הוא סיפר שהיא מאוהבת בו, אבל הוא רק מחבב אותה ולא מעוניין במערכת יחסים עמוקה, אלא רק ביחסי מין... היא אמרה שהיא באמת מחבבת אותו, ושהם החזיקו ידיים וגם התנשקו כמה פעמים, אבל היא עדיין לא מוכנה ליחסי מין... אז הם אמרו.

על מה הסרט המשותף שלכם?

גרנט: "זו קומדיה. אני אוהב להרחיב את טווח ההתנסויות הקולנועיות שלי....".

ואם כבר מדברים על סנדרה, היא אמרה, על פי אחד הצהובונים, שהיא תשמח לעשות איתך ילד.

"אתה כתבת את זה?".

אני קראתי את זה.

"בטח באיזה צהובון אוסטרלי".

משהו כזה. היית רוצה להיות אבא מתישהו?

"כן. אני לא מוצא סיבה לכך שלא ארצה".

אבל לא עם סנדרה.

"זה יכול לקרות, אבל אני מפקפק בכך".

למה אתה מתכוון?

"אין לי מושג".

הקול שמאחורי הפסקול

הוא נראה לפלף, והלוק הזה נתפס די טוב כשהוא מתחבר לאחד שנחשב לאליל הסלאקרס של לונדון ואנגליה בכלל. כובע הגרב מצמר לא נוטש את ראשו, ולמעשה נוחת על מצחו וכמעט מסתיר לחלוטין את עיניו. יש לו דוגמיות של שפם וזקן, והוא לובש מעיל עור או פלסטיק שחור מבריק. גם גיטרה אקוסטית היא אביזר שדי צמוד אליו רוב הזמן. שמו האמנותי הוא באדלי דראון בוי, אבל כשהטבילו אותו קראו לו דיימון גאו, והוא שאחראי לפסקול "רווק פלוס ילד". כך או כך, יוצר המוסיקה הנעימה והמלודית בדרך כלל, שהמבקרים אוהבים להגדיר "פופ אלטרנטיבי", נשמע מבוהל למדי מההצלחה שנחתה עליו בארבע השנים האחרונות, אם כי למד להשתחצן בהתאם.
"בוב דילן אומר שהוא לא יכול לזכור תקופה שבה הוא לא היה מפורסם, ואני יודע בדיוק למה הוא מתכוון", אומר גאו. "כמובן שהוא מפורסם מאז הסיקסטיז, כך שאנחנו מדברים על רמה אחרת לחלוטין של פירסום, אבל ארבע השנים האחרונות בחיי היו כה אינטנסיביות, שאני לא יכול לזכור את עצמי לפני שהכל התחיל".
וזה התחיל עם שני מיני-אלבומים שהוציא באדלי דראון בוי במותג התקליטים שהקים לעצמו, "טוויסטד נרוו" (עצב מעוות, בתרגום חופשי), ודי מהר הוא החל לזכות בהכרה גורפת בזכות יצירתו הייחודית (שילוב של פופ מתקתק, קטעים אינסטרומנטליים שמזכירים לעיתים קיטש ונעימות מעליות, ומשפטים מוסיקליים אוונגרדיים), ולא פחות בזכות הופעת הבמה הצעקנית והמצועצעת שלו. האלבום הראשון שלו באורך מלא, "THE HOUR OF THE BEWILDERBEAST", הפך לפסקול האולטימטיבי של קיץ 2000 בבריטניה, והוא החל לגרוף פרסים ותארים.
בין המתלהבים ממנו ניק הורנבי, סופר וכאמור מפיק בפועל של "רווק פלוס ילד", שראה בו מועמד טבעי לחיבור הפסקול. "מה שאני אוהב במוסיקה של דיימון זה שהיא בעלת זהות אנגלית מובהקת, בלי התוספות הטורדניות שבאות בדרך כלל עם זה", הוא אומר. "יש בה נשמה והיא מתוחכמת בלי להיות יומרנית. המקצבים השקטים שלו אינם שטחיים אך גם לא בוטים. מי עוד עושה מוסיקה כזאת?".
האיכויות הפסקוליות של אלבומו של גאו דיברו גם אל הבמאים, כריס ופול ווייז, שביקשו ממנו לכתוב לפסקול לא רק קטעים אינסטרומנטליים אלא גם שירים. "הבנתי מייד למה הם רצו דווקא אותי", אומר גאו. "זה לא בגלל המוסיקה שאני מחבר אלא בזכות הגישה שלי ליצירה.
העבודה על 'רווק פלוס ילד' השפיעה עמוקות על אופי האלבום הבא שלי". אומר גאו. כל תקליט שאתה עושה הוא פועל יוצא של הדבר האחרון שעשית, כך שאלבומי השני ייצא שונה ממה שהיה יוצא אילו לא עשיתי את הפסקול. באופן בסיסי הוא פתח את הכתיבה שלי לכל האפשרויות, ולכן החלטתי שאלבומי הבא ייקרא 'כל האפשרויות'".

מדרמות לקומדיות

הוא נולד ב-9.9.60 בפולהאם, לונדון, כיו ג'ון מונגו גרנט, סיים לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד, והחל את דרכו בקולנוע בסרט "פריבילג'ד" (82') תחת השם יואי גרנט. לאחר מכן הוא הקים קבוצת תיאטרון קומית בשם "דה ג'וקיז אוף נורפולק" ובמקביל השתתף בכמה הפקות טלוויזיה. משנת 87' החל גרנט להתמקד ברצינות בקולנוע, תחילה בדרמות רגישות, אך עם הזמן יותר ויותר בז'אנר הקומדיות הרומנטיות - שהפכו בסופו של דבר לתווית ההיכר שלו. בין סרטיו (הן במסגרת תעשיית הקולנוע הבריטית והן בהוליווד): "מוריס" (87'), "ירח מר" (92'), "שארית היום" (93') "סירנות" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת" (94'), "האנגלי שעלה על גבעה וירד מהר", "תשעה חודשים" ו"על תבונה ורגישות" (95'), "צעדים נואשים" (96'), "נוטינג היל" ו"מיקי עיניים כחולות" (99'), "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" (2001) ו"רווק פלוס ילד" (2002).