חולות הגה

"כאשה ואמא, תמיד הייתה לי מחויבות. תמיד עבדתי וטיפלתי בילדים. היום הגעתי לשלב בו אני רוצה להוכיח לעצמי שאני לא זקנה", ככה מספרת לי אורית מור, בת 33, גרושה ואם לשני ילדים. היא רופאת שיניים, גרה בירושלים, ועלתה ארצה מגרוזיה לפני תשע שנים. ליום המיונים הגיעה בעזרת הסוכנות היהודית, והתמודדה על אחד משלושה מקומות שנשמרו לנשים יוצאות גרוזיה.
אביה היה ציוני ותמיד רצה לעלות ארצה, אך התכניות לעשות זאת נדחו פעם אחר פעם. בתחילה הייתה פשוט צעירה מדי למעבר, אחר כך מצאה עצמה בבית הספר, מאוחר יותר באוניברסיטה. ואת הצעד הגדול מצאה עצמה עושה לבד, ב-93'. "יצאתי מגרוזיה עם שני ילדים קטנים, ולא חשבתי על שום דבר, לא לקחתי כלום". הוריה עלו ארצה לאחר מספר שנים.
אורית נולדה בעיר קוטאיסי, העיר השנייה בגודלה בגרוזיה ובירת הממלכה העתיקה. "יותר מכל אני מתגעגעת לשלווה בפארקים" היא אומרת. כשאני שואלת עד כמה חלחלה התרבות המערבית לגרוזיה, היא שותקת רגע ואומרת: "אני לא נעלבת כשאת שואלת את זה, ברור לי שאת רק רוצה לדעת". וזה מבהיר לי שנגעתי בנקודה רגישה, ולכן אני מסבירה שבעיני התרבות המערבית היא לא האידיאל, רק כלי להשוואה. "זו עיר מאוד גדולה ומפוארת עם יותר מ - 200,000 תושבים, שלוש אוניברסיטאות גדולות, תיאטראות, אופרות וגם בתי כנסת. אבל מרבית הסרטים שהוקרנו בקולנוע היו סרטים הודיים".
"ומה עם אנטישמיות?" אני שואלת. "בהחלט הייתה, אבל ללא אלימות. זה התבטא למשל כשחיפשתי עבודה. שמו אותי בתחתית הרשימה, ואם לאבי לא היו קשרים טובים, לא הייתי מתקבלת. אבל גם כאן ההרגשה דומה. כשאתה עולה חדש, השפה וההבנה של התרבות מאיטה את ההתקדמות. תמיד הרגשתי שאני צריכה להיות הכי טובה, ואני יודעת שאני הכי טובה. למצב שלי היום הגעתי בזכות עצמי ובזכות עבודה מאוד קשה".
אורית מעידה על עצמה שהיא חולת הגה, כמו מרבית הנשים המשתתפות במסע. "ראיתי בטלוויזיה את הסרט על המסע בטורקיה (מלכת המדבר 2001), וכל הזמן דמיינתי כיצד אני נמצאת שם".
אנדי פסי, 37, נשואה ואם לשני ילדים, מורה לספורט ואירובי, עובדת סוציאלית, סטייליסטית ואם זה לא מספיק, אז גם מעצבת פנים. "מאוד נהניתי מיום המיונים. בהתחלה לקחתי את זה בקלות, בתור יום כיף ולא הייתי לחוצה להתקבל. אבל בסוף היום, לאחר כל הדיבורים, ממש רציתי את זה. בין היתר כי הבנתי פתאום שמדובר בארץ יפיפייה".
"ואת חושבת שיהיה לך קשה במסע עצמו?" אני מקשה. "כן, נפשית ופיזית, אבל זה לא מפחיד אותי. הגעתי לגיל של 'הג'ננה, ואני דווקא מחפשת את זה. זו חוויה שיכולה להביא למשברים ואני בודקת את הגבולות. בטוחה שאלמד הרבה על עצמי, אבל תמיד שואפת ללמוד עוד". בטיולי שטח תמיד יש מלחמה "על ההגה" ביני לבין בעלי. אם כי, בסופו של דבר אני תמיד מחלצת את הג'יפ אם הוא נתקע".
כל הנשים סביבי מלאות אדרנלין, ציפיות, חששות ותוכניות. איזה אוהל לקחת, מה עדיף, מגפיים או נעליים, ואיזה דברים קטנים יעשו להן את הטיול. "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי בטיול זה להכיר כמות כזו גדולה של קצ'קס. אני רגילה לתפקד בסביבה גברית לחלוטין" אומרת למשל גל לוסקי, בת 34, גרושה עם ילד אחד, עצמאית שמתעסקת בפיתוח, יזמות וניהול. וחולת הגה כמובן.
"גדלתי בקיבוץ בכיתה עם שמונה בנים, ובכל מקרה זו פעם ראשונה בה אדרש לתפקד במסגרת רק נשית. זה אתגר שיכול להיות 100 אחוז כיף, או 100 אחוז סבל. אני מהמרת על הכיף". "באיזו הרגשה יצאת מיום המיונים?" אני שואלת אותה. והיא עונה ש"היה כיף עם המבוגרות. מקבלים פרספקטיבה על החיים כשרואים מישהי בת שישים מטפסת על סולם חבלים. לכל החברים שלי היה ברור שאתקבל למסע הם אמרו שזה תפור עלי. הייתי שקטה מבינת היכולת הפיזית שלי, אבל גם המתמודדות האחרות נראו לי מתאימות". "למה את מצפה מהמסע, ממה את חוששת?"
"לחוויה עצמה, אני נורא מחכה לזה. וכמובן אני רוצה לנצח. הכי מלחיץ אותי שמצלמים את כל הטיול, מצלמות מלחיצות אותי".