עזבו את השואה במנוחה

אל תגעו לי בשואה. אל תגעו לנו. עזבו אותה במנוחה. עזבו אותנו. ראו עד לאן הגיע ווליום הדיון הציבורי בישראל; איש לא מקשיב עוד לאיש, אלא כאשר נזרקת מרגמת ה"שואה" לתוך הדברים, בלתי רלוונטית ככל שתהיה. יפה ירקוני חשבה – ספק, למעשה, אם חשבה, "פלטה" יהיה, מן הסתם, מינוח נאמן יותר למציאות – כי מעשי חיילינו בשטחים מזכירים תמונות בלתי נעימות ממוראות הנאצים. הסופר ז'וזה סרמאגו נתקף בזכרונות דומים. והבוקר, א.ב. יהושע כורך, באיזו חבילה מרשרשת ומסובכת שתוכנה סתום למדי – את "הטירוף הפלסטיני" עם הטירוף הנאצי, ככה שיוצא שלא משנה מה, אנחנו הבאנו על עצמנו את שני המקרים. ג'י, בוס; אנחנו באמת מצטערים. נשתדל יותר להבא.
השואה היהודית, הנאצים, אימי מלחמת העולם השניה והשמדת העם אינם – ואין כל סיבה שיהיו – לבנת לגו סטנדרטית בקירות הטיעונים המחוררים שבונים כאן רטוריקנים, אנשי רוח, פוליטיקאים ואזרחים מודאגים. השואה – ואני מניח ומקווה כי ירקוני וגם יהושע יודעים זאת – אינה ממין העניין בשום צורה, אופן ושלב, והשחלתה לתוך טיעון אקטואלי זה או אחר מעידה, לפני הכל, על בורות אומללה בתחום הרטורי. ככה זה במדינה בה מעולם לא הונהגו שיעורי Debating בבתי הספר, ולמי שמדברים בפומבי אין, ברוב המקרים, הכלים הסבירים לבחירת המילים שיבנו את השלבים שיובילו למסקנה. קיצור הדרך הנוח ביותר להשגת תשומת הלב הציבורית הוא, כמובן, פיצוץ הגשר המילולי הארוך, ופיצוץ בלתי קונבנציונלי שכזה יכול להיגרם על ידי שיחרור ניצרת רימון ה"שואה".
אפשר לטעון שוב כי השימוש החוזר ונשנה ברטוריקת השואה גורם בהדרגה לזילות הזיכרון ולטריוויאליזציה מוגברת של החוויה הציונית המכוננת; זה יהיה, מן הסתם, נכון, אלא שבינתיים, השואה עדיין חיה ובועטת כנשק לא קונבנציונלי, בעיקר כאשר היא באה מפיהם של אישי ציבור ואנשי רוח, העושים בה שימוש בלתי מבוקר ולא הוגן – בוודאי כלפי מי שרגישים בנושא מתוקף נסיבותיהם האישיות, אבל גם כלפי הציבור הישראלי כולו. בואו נסכים: מעשיו של אף אחד, בשום הקשר נוכחי, אינם דומים במיוחד לגרמניה של הרייך השלישי, לא סמוך לליל הבדולח, ולא בימי מחנות הריכוז, ולא בתקופת מחנות ההשמדה. הנסיבות ההיסטוריות בוודאי שאינן מתחילות להיות קרובות, והבסיס האפשרי היחיד להשוואה עשוי להיות ויזואלי – אימאג'ים חדשותיים עכשוויים המזכירים למישהו, איכשהו, אימאג'ים מביקורי ילדות ב"יד ושם" או מה. אז מה; גם הפגנת סטודנטים אנרגטית בשער האוניברסיטה מזכירה, חיצונית, הפגנת אנטי-גלובליסטים בכניסה לאיזו ועידת מדינות מתועשות, ועדיין אין כל קשר ממשי או מטאפורי בין שני האירועים.
לא כל הבלחה רעיונית או מדומיינת ראויה להישמע בפומבי, ומוטב יהיה לאיש הציבור הבא שנדמה לו לפתע כי משהו מכל זה אינו יכול שלא להזכיר לו את, כן, העסק ההוא, לספור עד עשר, לשתות כוס מים קרים ואז לשכוח מזה. הבטחה שלי; זה לא מזכיר. לא דומה. לא קשור. וההתבטאות הצפויה שלך – שתהדהד עוד שתיים-שלוש יממות אחר כך מחוץ להקשרה, אומללה ופשטנית גם אם לא לכך כיוונת – תגרום לך רק נזקים, שכן הציבור הישראלי איננו סובלני – ואין כל סיבה שיהיה – כלפי התבטאויות הכורכות את השואה בענייני דיומא, קשים ככל שיהיו. אז עזבו את השואה במנוחה. הוציאו אותה כליל אל מחוץ למעגל הטיעונים, ההשוואות, ההשלכות. זיכרון השואה איננו נשק, טיעון, פרובוקציה או בסיס להשוואה. זיכרון השואה איננו רכושכם הרטורי. אל תזהמו אותו.