נאום המנוף

לכאורה ניצחנו. בוש, וארה"ב כולה, התייצבו לימיננו. הוא אימץ את דרישותינו העיקריות: לשים קץ לטרור לפני צעדים מדיניים, להחליף את השלטון ברשות הפלסטינית, ולקבוע את הגבולות בין המדינות במשא ומתן.
הפוליטיקאים ממלאים את ערוצי התקשורת במלל חסר משמעות: הימין מחכך כפיים בסיפוק ורואה בנאומו של בוש אישור להמשך המדיניות הכוחנית שלו. השמאל צועק חמס כאילו נגזלה פתו מפיו, ומציג הסכמה עם הפלסטינים. רבים בשני הצדדים משתמשים בדברי בוש למען חיזוק מעמדם האישי, להתכוננות לבחירות וככלי לניגוח הצד השני, בשעה שהדבר החשוב הוא לנצל את "חזון" בוש כמנוף לקידום השאיפות והמטרות שלנו.

ועדה אזורית לסידורי ביטחון

בוש הציע לשתף את מצרים וירדן בתהליך עיצוב סידורי הביטחון. הבה נתפוס את השור בקרניו וניזום, עוד היום, הקמת ועדה בהשתתפות מצרים, ירדן וישראל לניסוח סידורי ביטחון אזוריים. בהמשך, אפשר להזמין גם את נציגי הרשות לדיונים. היתרונות של ועדה כזו הם רבים מאוד: מצרים וירדן יהפכו לגורם מתווך, נייטרלי במידה מסוימת. תיווצר דינמיקה חדשה של דיון והסכמות. הוועדה תהווה "מעקף" של ההחלטה לא לקיים מו"מ מדיני עם הפלסטינים לפני רגיעה בטרור. ולבסוף, נוכיח לאמריקנים שיש שכר לעמלם, וכי אנחנו "משלמים" עבור התמיכה בנו.

ועדה לשיקום כלכלי

בוש הזכיר בנאומו את הצורך בשיקום השבר הכלכלי של האוכלוסייה הפלסטינית. הכלכלה שלנו גם היא אינה פורחת לאחרונה. מקובל על מומחים ומדינאים כי מצוקה כלכלית מחריפה עימותים. אם כן, עלינו ליזום ועידה כלכלית של המדינות העשירות בשיתופנו, שתעסוק בעיצוב מדיניות כלכלית ארוכת טווח ועתירת אמצעים לשיקום הכלכלה של מדינות האזור, שנפגעו קשות במלחמה המוגבלת והמתישה. המטרה תהייה יצירת קרן מיוחדת של מליארדי דולרים, שתיועד לא רק לרשות הפלסטינית אלא גם לירדן, לישראל ולמצרים. בכך יינתן מענה גם לרצון של מדינות האיחוד האירופי, יפן, ואחרות להצטרף לפתרון הבעיה הפלסטינית ולפקח על השימוש במשאבים. ככל שישראל תהיה יותר אקטיבית בייזום הוועדה, כך ייזקפו לזכותה תוצאותיה. ארה"ב, המעוניינת העיקרית בוועדה כזו, תסייע ותתמוך להצלחתה. דוגמה להצלחה של ועידות כאלה הן הוועידות להצלת ברזיל, רוסיה, קוריאה ואחרות.

נדיבות ביטחונית

מה הייתה התגובה המיידית לנאומו התומך של בוש? כניסה לחברון! למה? מה החיפזון? נראה שלא מדובר בצעדים טקטיים, אלא בשיקולים שונים. זכינו בעמדת כוח חדשה, בתמיכה גורפת של המעצמה היחידה בעולם. האם לא כדאי לנקוט בגישה הפוכה? אולי עדיף דווקא לשחרר את הלחץ ולתת לרשות הזדמנות להשתמש בכך כסיבה להורדת רמת הטרור? אולי מתבקש ניסיון לפתוח דף חדש ביחסים עם הפלסטינים?
בטווח קצר טוב יהיה להיות נדיבים במישור הביטחוני, לנסות כמה צעדים בוני אמון, ולהראות לפלסטינים כי אנחנו מוכנים לפתוח צוהר לשחר חדש; להראות לארה"ב שהתמיכה בנו נושאת פירות בדמות יציאה מערים מיושבות, אספקת מזון והסרת כתרים וסגרים. ברור כי הצעדים בוני האמון לא יימשכו לעד. אנחנו מצפים למענה דומה מצד הפלסטינים. אבל יש סיכוי שלאחר שספגו מכה כה קשה בנאומו של בוש, תהיה להם נכונות רבה יותר להתפשר.

לא לעולם חוסן

מדיניותו של הממשל האמריקני עדיין אינה מגובשת. קיימת אפשרות שכבר בדיוני ועידת G-8 תיתכן תפנית לרעתנו. לכן הבה נתמודד עם האתגר המדיני, הכלכלי, הביטחוני, באמצעות מדיניות אקטיבית, יוזמת ומכוונת לתהליכים חדשים, לאווירה חדשה ואולי חיובית. אין לנו מה להפסיד, והרווחים האפשריים עצומים.