אחרון האבירים הלבנים

אמנון רובינשטיין פורש מן הפוליטיקה. אני מניח שחלק גדול מקוראי האתר הזה עמדו על דעתם הפוליטית בימים שבהם כבר היה רובינשטיין ח"כ, שר, דמות ציבורית. אבל קשישים יותר יזכרו ודאי: רובינשטיין הוא השריד האחרון בחיים הציבוריים של המפלגה הדמוקרטית לשינוי, המוכרת כד"ש. זו המפלגה שמילאה תפקיד דמוקרטי מכריע בהחלפת השלטון הראשונה בתולדות ישראל, אבל גם היתה הכשלון הצורב ביותר של החלום הישראלי הרטוב, כבר כמעט שלושים שנה: חלום האבירים הלבנים, הלא-פוליטיים, שיצילו אותנו מן הפוליטיקה.
רובינשטיין נכנס לפוליטיקה בעיצומה של קריירה מבטיחה באקדמיה המשפטית, ואפילו בתקשורת – הוא הינחה תכניות דיון בראשית ימי הטלוויזיה הישראלית. היה לו רקע כלכלי איתן, והוא לא היה זקוק לכסא, משום בחינה אישית. הפעילות הראשונה שלו היתה במסגרת שינוי, תנועת המחאה "האזרחית" הבולטת אחרי יום כיפור. הוא היה, בקיצור, מהאנשים הטובים – והדברים נאמרים בלי שום אירוניה – שהישראלים תמיד אמרו לעצמם שהם חייבים להיות פוליטיקאים, ולהחליף את דבוקי הכסא שבכנסת.
לד"ש היה מחזור חיים של פרפר פוליטי, והיא מיצתה את ייעודה היחיד – להפיל את שלטון העבודה, שהיום קשה לזכור עד כמה נראה נצחי – ואחר כך מתה. אבל החלום הזה נשאר. הוא לובש כל פעם פנים אחרות: היום קוראים לו עמי איילון, יעקב פרי, אבישי ברוורמן. היום הוא חבורת האנשים שהתכנסה לדיונים במשרדיו של דב לאוטמן, או "המועמדים לנסיכות" מטעם עצמם, המוכנים לקחת את המדינה ולנהל אותה אם רק יתנו להם, בלי שיצטרכו ללכלך את הידיים.
והאמת היא, שאין שום תחליף לפוליטיקה, ואין שום דרך בלתה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הפוליטיקה היא דבר טוב: היא הדרך שבה קהילה מנהלת את חייה. להיות פוליטיקאי הוא מקצוע רב חשיבות. ומי שמבקש להיות גם בפנים וגם בחוץ, גם פוליטיקאי וגם לא, סופו שאינו משפיע.
אני מעדיף לחלוטין את הדרך שבה בחר רובינשטיין כשהתפרקה ד"ש, ויותר מזה - את מה שעשה אדם נוסף העומד להודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, שלמה בן-עמי: להצטרף למסגרת הפוליטית הקרובה לליבך, ולהתחיל במסע הנדודים הקשה. לעבור בסניפים, לשאת נאומים, לומר "לא יעלה על הדעת". ללמוד, כשם שלומדים פוליטיקאים, מה רוצים אנשים ואיך לתת להם מספיק מזה כדי להיבחר שוב. ללמוד, כשם שלומדים פוליטיקאים, שהחלטה ציבורית היא רק תחילת הדרך ולא סופה – ושצריך, כדי להגשים מדיניות בתחומים קטנים וגדולים, להקים קואליציות ולהתפשר.
אמנון רובינשטיין עוזב, והוא בהחלט היה מהטובים. כל מי שמחכה לאבירים לבנים ייכזב: יש מי שמוכן להיכנס למטבח ולסבול את החום, כמאמרו של הארי טרומן, ויש מי שלא. בעובדה, כל האבירים שדובר בהם נכבדות התאיידו עד עכשיו. מי שרוצה להשפיע, לא יקטר על הפוליטיקה אלא יצטרף אליה. ומי ששואל את עצמו למה זה כל מה שהמפלגות הגדולות מציעות לנו, שיקפוץ למים וינסה לעשות יותר טוב בעצמו.