כדורגל. עסק מפוקפק

אם לא הספיקו המהומות באימון הפתיחה של מכבי תל אביב, האנרכיה סביב מבנה הליגות ופרשת הימורי השופטים, הגיע המשבר הכלכלי בקבוצות ליגת העל ואיים לטרוף את מה שנותר מהכדורגל הישראלי. פתאום, בתיאום מופלא, גילו כל ראשי הקבוצות שכדורגל ישראלי הוא עסק כלכלי מפוקפק למדי ושהמשק במשבר מתמשך; מנגד חבשו בוני גינצבורג ואריה אלטר שפם בנוסח עמיר פרץ, והניפו את הדגל האדום בשמם של השחקנים העשוקים. אלא שלמרות הנטייה הטבעית לתמוך בפועלים ולא בבעלי ההון, נראה שהפעם ההיגיון עומד לצידם של ראשי הקבוצות, לפחות אם אנחנו רוצים להימנע השנה ממחזות כמו אלו שקרו בבית"ר ירושלים ובהפועל חיפה.

שחקנים ממורמרים ואוהדים שבורים

בעשור הקודם רמת הכדורגל בישראל עלתה, מחירי זכויות השידור המריאו וקבוצות ישראליות אפילו זכו להישגים מסוימים באירופה, אלא שהענף כולו המשיך להוות סביבה כלכלית מפוקפקת למדי, שבה ההוצאות תמיד גדולות מההכנסות, ואפילו רווח צנוע בשנה מסוימת עלול להוביל לקריסה בעונה שלאחר מכן. כשהפועל תל אביב התמוטטה בתחילת שנות התשעים האשמנו את הניהול הכושל של ההסתדרות, והנה, בשנה שעברה התברר שגם קבוצות פרטיות למהדרין יכולות להתרסק, כשהם מותירות אחריהן שובל של נושים, שחקנים ממורמרים ואוהדים שבורי לב.
מפתה מאוד להאשים במצב את העוסקים בתחום – בעלי הקבוצות, ההתאחדות, הטלוויזיה וכו'. לפי הגירסה הזאת, הקבוצות קורסות בגלל המפיות של משה דדש, האופי של גברי לוי, המצב הביטחוני, האנטישמיות של הגויים או מזג האוויר. אלא שהמשבר הנוכחי הוא לא המצאה ישראלית, אלא חלק מתופעה עולמית, שמעמידה בספק את יכולתו של ענף הכדורגל להתקיים במבנה הנוכחי שלו. באופן לא מפתיע, הבעיות שבהן מתחבטים יעקב שחר, סמי סגול ולוני הרציקוביץ' דומות להפליא לאלו המעסיקות את מנהלי ובעלי ריאל מדריד, לאציו או ליברפול.

כולם מפסידים, והרבה

המודל האירופאי לקבוצה המשלבת הצלחה ספורטיבית וכלכלית הוא כמובן מנצ'סטר יונייטד. המועדון האנגלי הפך בשנות התשעים לקונצרן ענק, המכניס סכומי כסף גדולים יותר מקבוצות ה-NBA או ה-NFL (ליגת הפוטבול המקצוענית בארצות הברית) הגדולות והעשירות ביותר. אלא שמנצ'סטר היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל: כל שאר קבוצות הכדורגל באנגליה – כולל ליברפול, ארסנל וצ'לסי העשירות – סיימו את עונת 2001/2002 בהפסד. במדינות אחרות ביבשת המצב עגום עוד יותר: ריאל מדריד, מועדון המאה של פיפ"א, צברה חובות של 400 מיליון דולר, שכוסו רק על ידי מכירת שטחי האימונים של הקבוצה במרכז מדריד; לאציו חייבת יותר מ-100 מיליון דולר, ואלו הן רק דוגמאות לתהום המאיימת על רוב המועדונים באירופה. כמו תמיד, בדרום אמריקה המצב גרוע אפילו יותר.
קבוצות הכדורגל הפכו לחלק מהשוק הקפיטליסטי, ובשל כך הן נתונות לחסדיהם של כוחות שלא ממש תלויים במתרחש על המגרש. בבריטניה מרחפת סכנה של הפסקת פעילות על קרוב לשלושים מועדונים קטנים, עקב קשייה של חברת ITV, שאינה מסוגלת להמשיך לשלם בעבור זכויות השידור. ניתן לשער מה יקרה לליגה הישראלית אם יקרה דבר דומה לערוץ 5, המהווה את מקור ההכנסה העיקרי של רוב קבוצות ליגת העל. וזה עוד לא הכל. הבעיה היסודית של הקבוצות היא שכדורגל במהותו אינו עסק כלכלי שבנוי על רווחים: בסופו של דבר, הדרישה הראשונית מקבוצה היא ההצלחה בליגה. אם אכן הפועל תל אביב תונפק בבורסה, ואוהדיה יקנו את מניות הקבוצה, סביר להניח שהם תמיד יעדיפו עוד עונת דאבל על רווח תפעולי של חצי אחוז בסיום השנה הפיננסית.

המודל האמריקאי

אלא שיש מודל אחד לספורט קבוצתי הנושא באופן קבוע רווחים עצומים: הליגות המקצועניות בארצות הברית. הסיבה לכך היא המבנה הייחודי של הספורט האמריקאי. בניגוד למצופה, האמריקאים הם אנטי-קפיטליסטים באופן מובהק כשזה מגיע לספורט: הליגות המקצועניות פועלות תחת תקרות שכר קשיחות, פיקוח הדוק על תקציבי הקבוצות ומשכורות השחקנים, ומערכת מאזנת המוודאת שתישמר רמה אחידה יחסית בין הקבוצות, מה שמבטיח תחלופה בזהות המנצחים, תחרותיות ועניין מתמידים. בנוסף, לא ניתן לרדת מליגה אמריקאית, מה שמונע את ההיסטריה המלווה מועדוני כדורגל קטנים הנמצאים בסכנת נשירה לליגה נמוכה. התוצאה היא ענפי ספורט משגשגים, רווחיים ומלאי עניין.
קשה להאמין שניתן להעתיק את המודל האמריקאי לאירופה או לישראל. אבל צריך להבין שספורט מקצועני הוא מערכת שצריכה רגולציה, ויסות ופיקוח מתמידים. לכן, התארגנות של ראשי קבוצות ליגת העל לויסות שכר השחקנים או לרפורמה במבנה הליגה יכולה להיות דבר מבורך, אם הוא נעשה כראוי. בעזרת אמצעים פשוטים כמו תקרת שכר או הגדלת התמיכה לקבוצות הקטנות והבינוניות, ניתן להגביר את היציבות וגם את התחרותיות בליגה. המחיר יהיה בירידה מסוימת ברמה בטווח הקצר, שתתבטא בקשיים מול הקבוצות האירופאיות, אבל בעתיד הרחוק יותר הכדורגל כולו ירוויח מהמהלכים האלו. השאלה היא אם ראשי הקבוצות וגברי לוי מסוגלים להוביל את הרפורמה שתצעיד קדימה את הענף. לפחות על פי נסיון העבר, קשה להיות אופטימיים.