ושוב לסדאם

באחת ההפגנות ההמוניות האחרונות שנערכו בשטחים, ניתן היה לראות בבירור את תמונותיו של נשיא עיראק סדאם חוסיין נישאות בגאווה.
המשתתפים בהפגנה אף שבו לקריאה הזכורה היטב ממלחמת המפרץ: "יא סדאם, יא חביב, הפגז את תל אביב", ולכך נוסף חרוז או שניים על הצורך להשמיד את היהודים בנשק כימי, כדי שבבגדד יבינו אילו ראשים בדיוק לשים על הטילים.
אבל לא רק המניות של סדאם נמצאות בעליה אצל הפלסטינים. גם מועמר קדאפי, מנהיג לוב, שקרא ל"ג'יהאד" נגד ישראל ואנשיו עזבו במחאה את הפסגה הערבית כשדרישתם לא התקבלה – גם הוא צובר פופולריות. שלא לדבר על ארגון החיזבאללה שליח איראן, שדגליו הצהובים כבר מתנוססים באופן חופשי בהפגנות.
אותנו הישראלים זה מרגיז, ובצדק. איך שאחרי שבע שנים של תהליך שלום, העם הפלסטיני חוזר לכל מצורעי העולם הערבי ומביע בהם תמיכה פומבית? מה הם אי פעם נתנו לו? מלים וסיסמאות?
הנקודה המדאיגה יותר עוסקת במבנה הפוליטי הפנימי של העולם הערבי. אם אכן נוצר כעת מצב שבו ערפאת "זולג" לעבר מדינות כמו לוב, עיראק ותימן, הרי שזה אומר משהו על עתיד האזור כולו.
המדינות הללו, ונוסיף להן את איראן שאיננה ערבית אבל ללא ספק מהווה שחקנית פעילה, לא נתנו לפלסטינים מה שנתנו להם למשל מצרים וסעודיה. הסעודים נתנו כסף, הרבה כסף. המצרים נתנו תמיד גב דיפלומטי איתן, לעתים קצת חונק.
אבל זה נכון בראייה ישראלית בלבד. דווקא מדינות כמו עיראק ולוב, וארגונים כמו חיזבאללה נתנו לפלסטינים דברים שאינם קשורים במימון.
הם נתנו לקח של גאוה ערבית, של "סומוד", עמידה איתנה מול עולם עוין, של סילוק אוייב מעל האדמה בכוח העקשנות והנשק.
נכון, זה לא מביא אוכל לפיות של הילדים בשאטי, אבל הדברים האלה הם חומר היוצר של תקוות המיואשים. דווקא אנחנו, שהמצאנו את סיסמת "העולם כולו נגדנו" צריכים להבין את הכוח שנוטעת הסיסמא הזו.
אז אל תתפלאו אם תראו בקרוב ביקור של ערפאת או נציגיו באחת המדינות העוינות כל- כך לישראל. הראיס ידע תמיד איך לשחק בגמישות בין האגפים השונים של העולם הערבי.
צעד למובארק, שני צעדים לסדאם. השאלה היא, היכן זה מותיר את תהליך השלום? ערפאת כבר לא חושב על זה. הוא חושב על פלסטין.