השטן הגדול שלנו

עיתונאי גרמני ששב מטהראן לפני כמה חודשים סיפר לי: "אני אוהב את איראן מסיבה אחת בימים אלה - יש שם את המסיבות הכי טובות". הייתי המום. באיראן? "כן", הוא טען, "אתם לא יודעים איזה שינוי יש שם בשנה האחרונה. אנשי הפסדראן הקיצונים כבר לא מפריעים, ואפשר להתהולל באופן חופשי. אתה מרגיש את השינוי כשאתה מדבר עם האנשים. הפחד כמעט נעלם מאז הבחירות שבהן ניצחו הרפורמיסטים".
שינוי גדול, איטי, עובר על איראן. השינוי הזה החל עם בחירתו של מוחמד חאתמי לנשיא, נמשך דרך הפגנות הסטודנטים נגד האייטולות וממשיך דרך בחירת הפרלמנט החדש, בעל רוב רפורמיסטי מוצק. זה עוד לא מהפך, אבל זו בהחלט תזוזה.
והאייטולות מרגישים היטב את החום. דבריו אתמול של המנהיג הרוחני עלי חמינאי, ראש וראשון למחנה הקיצוני, בדבר הצורך ב"הסדר במזרח התיכון" הם מהפכה, למי שעוקב אחר ההתבטאויות באיראן. בישראל יש נטייה להתעלם מכך, וזאת מסיבה פשוטה - הקונספציה השלטת במוסדות השלטון שלנו, כמו משרד ראש הממשלה, משרד החוץ ואחרים, היא פשטנית עד כאב: סוריה היא בת ברית לשלום, איראן היא "השטן הגדול".
ומהו ההבדל, בעצם? שתי המדינות תומכות בטרור, שתיהן מדינות אויב. בשתיהן כונו מנהיגינו "נאצים" יותר מפעם אחת. ההבדל, יאמרו מייד בכירים בישראל, הוא מהותי: סוריה הכירה בזכותה של ישראל להתקיים, ובצורך לנהל איתה משא ומתן. זה נכון, אבל כמה ליקקנו לו לאסד לאורך השנים כדי שזה יקרה? לו היינו משקיעים רבע מזה בכיוון טהראן, אולי משהו היה זז. אולי. ואולי משהו כבר זז שם, ואנחנו, כרגיל, מפספסים את הרכבת.
ידידי הגרמני חתם את השיחה ואמר: "אתם יודעים למה האיראנים כועסים עליכם? בעיקר בגלל החוב שאתם חייבים להם עוד מתקופת השאה. מיליונים. שמעתי אנשים בטהראן אומרים - אם בדבר כזה אי אפשר לסמוך עליהם - איך נסמוך עליהם בדברים גדולים יותר?" וגם זו נקודת מבט, שבדרך כלל לא מופיעה אצלנו. כי השטן הגדול נשאר כזה, עד שיבוא אחר.