רוקדים בדרך לקלפי

אהוד ברק ואריאל שרון ממשיכים במחול החיזור המשונה שלהם, כשמסביב הולכת הבמה ומתרוקנת לאיטה, משאירה את השניים לרקוד כמעט לבד.
חלון ההזדמנויות של שרון להביא את הליכוד לממשלה ולהשאיר את נתניהו בחוץ הולך ונאטם, ואילו ברק ממשיך לאבד נקודות בכל פורום אפשרי, ולקרב את האפשרות שנראתה חסרת סיכוי לפני כמה שבועות - האפשרות של מרד פנימי בתוך מפלגתו שלו.
הליכוד, הרבה יותר ממפלגת העבודה, הוא אורגניזם פוליטי חפץ חיים ובעל חוש ריח מפותח. כרגע, הריח אומר שהשלטון קרוב – עם נתניהו, עם שרון, עם כמעט כל מועמד נראה שלימין יש יתרון התחלתי מבטיח על פני השמאל המפורר, המתעב את מנהיגו המוצהר.
וכשהמצב הוא כזה, הליכוד צריך לפעול נגד האינסטינקט שלו עצמו כדי להצטרף לממשלה. אפילו שנאת ביבי לא תספיק כדי לגרום למהלך הזה, האופייני הרבה יותר דווקא לעבודה.
הלם הלינץ' ברמאללה גרם ליום או יומיים לתחושה של משבר אמיתי, שהיתה עשויה להכניס את הליכוד לממשלה. אבל ברק פעל כדרכו, נחוש ונחרץ לעשות את הדברים בהיסוס הרב ביותר, והרגע חלף.
אתמול גייס ראש הממשלה את מתיחת האיברים של דיוויזיית חמורבי בעיראק כדי להמחיש את אווירת האיום הקיומי על מדינת ישראל, המצדיקה ממשלת חירום. ספק אם זה עובר את ביתן 28, המרגיש איך הגלגל הפוליטי מתהפך.
העבודה, כהרגלה, ממשיכה לפעול במלוא האחריות לקראת אובדן פוליטי. יוסי ביילין הוא היחיד שהצהיר עד עכשיו שכניסה שוות זכויות של הליכוד לממשלה היא עבורו הדלת החוצה (ולא שברק, שתמרוני ההישרדות שלו מעניקים לנתניהו ארשת מכובדות רטרואקטיבית, ממש סופר את ביילין).
כל השאר יבלעו איכשהו את ההשתלטות של הימין על הממשלה, שתהיה ממילא קצרת ימים וסופה, כך או אחרת, הוא בחירות. מי שיגאל אותם מתסריט האימה הזה הוא הליכוד, הרוצה בחירות עכשיו.
בעבודה יש עוד כאלה שמחכים שש"ס תוציא עבורם בסופו של דבר את הערמונים מן האש. הנימוק הוא שש"ס אינה רוצה בחירות, בוודאי לא כאלה שבהן היא עומדת תחת צל הליכוד. הכשל בהגיון הוא שהאלקטורט של ש"ס, הימני במוצהר, לא ייתן לישי להיות זה שיציל את שלטון ברק. סופו של הריקוד, אם לא תהיה הפתעה מרעישה, הוא בקלפי.