הבין סוף-סוף

"ערפאת אינו בשל לשלום" אומר לנו ראש הממשלה אהוד ברק. אותו ברק שבעבר פיקד על פעולות רבות נגד ארגוני הטרור הפלסטינים שערפאת עמד בראשם, זה שהיה ראש אמ"ן וקיבל לידיו פרטי פרטים של מידע על ערפאת האיש, הטרוריסט ומפקדם של רוצחים; ברק שעמד מקרוב על כל המהלכים שקדמו להסכם אוסלו ועל הפרותיו הרבות בידי הרשות הפלסטינית (שהחלו מיד לאחר שנחתם ההסכם הראשון ברוב פאר והדר במדשאת הבית הלבן); ברק שמכיר היטב את כל מסכת השקרים, ההסתה, והאלימות שיצאו ממפקדתו של ערפאת; ברק שיודע שמאז שנחתם הסכם אוסלו הראשון נרצחו קרוב לשש מאות ישראלים על-ידי טרוריסטים פלסטיניים ונפצעו קרוב לאלף. עכשיו, לאחר כל הניסיון הזה, לאחר כל הדם שנשפך, לאחר כל הסבל והדמעות, אומר לנו ראש הממשלה בשוויון נפש כי הגיע (סוף-סוף) למסקנה כי ערפאת איננו בשל לשלום עם מדינת ישראל.
יצחק שמיר, שכיהן כראש הממשלה במשך שבע שנים, לא היה זקוק לנוכחותו של ערפאת ומפקדתו על אדמת ארץ-ישראל כדי לדעת כי ערפאת "אינו בשל לשלום". למן ההתחלה הבין שמיר כי המאבק האמיתי בינינו לבין אש"ף יהיה נטוש על אנשים ועל אדמה. הוא העריך כי ערפאת יצטרף לכל תרגיל משפטי ומדיני, יחתום על כל הסדר עם המדינה היהודית, ובלבד שחתימתו תעביר עוד קילומטר מאדמת "פלסטין" לריבונות ערבית ותאפשר כניסתם של עוד רבבה, אלף ואפילו רק מאה פלסטינים ל"אדמה המשוחררת". מצד שני, לעולם לא יחתום ערפאת על ויתור לטובת ישראל על פיסת אדמה, אף לא על קילומטר מרובע אחד, ולא יחתום על סיום הסכסוך עם מדינת ישראל. מי שטוען כי בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית ב-1988 הכיר אש"ף בזכותה של מדינת ישראל על חלק מארץ-ישראל על פי החלטת החלוקה של האו"ם, פשוט איננו יודע לקרוא ולהבין את החלטות אש"ף.
עמדותיו אלו של אש"ף היו ידועות לכל מי שטרח לקרוא ולהבין אותן. השמאל בישראל זלזל בדברים וביטלם כרטוריקה האופיינית לשוק המזרח תיכוני. על ההתנשאות הזאת כלפי התרבות הערבית והזלזול ברצינות כוונותיהם של ערפאת וחבריו אנו משלמים היום מחיר דמים כבד.
יצחק שמיר איננו ולא היה מזרחן מדופלם, אבל הוא הבין היטב את משמעות הדברים ונערך להתמודד עימם בדרך האפשרית והיעילה ביותר. בחזית המדינית עמל שמיר כדי למנוע מאש"ף דריסת רגל על אדמת ארץ ישראל. בד בבד, הוא הושיט לערבים הפלסטינים תושבי ארץ ישראל סיכוי להסדר של דו-קיום בשלום, באמצעות התהליך שהחל בועידת מדריד. בחזית הקריטית של אנשים ואדמה פעל יצחק שמיר כדי שלא יהיה אי-פעם סיכוי למימוש כוונתו של ערפאת. הוא מינה את אריק שרון שר הבינוי והשיכון והורה לשר האוצר יצחק מודעי ז"ל להעמיד לרשות שרון את התקציבים הדרושים כדי להכפיל ולהשליש את ההתיישבות היהודית ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה. היעד שקבע שמיר היה לפחות חצי מיליון מתיישבים.
השמאל בישראל תקף את שמיר והאשימו בכל מיני האשמות חסרות שחר. הימין לא הבין את כוונת מדיניותו וחשש שלא יעמוד מול הלחץ הערבי והבינלאומי. רק הממשל האמריקאי, בראשותם של הנשיא בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, הבין את קו המחשבה של שמיר היטב. באחת מפגישותיו עם המשלחת הפלסטינית לועידת מדריד, התפרץ בייקר ואמר: "אם לא תתעוררו ותשתפו עמי פעולה, לא יהיה לכם על מה לנהל מו"מ". מעמדו של אש"ף היה אז בשפל המדרגה. חברי המשלחת הפלסטינית חרקו שן ונאלצו להסכים להיפגש ולדון עם ישראל, תוך החרמה טוטאלית של ערפאת ואש"ף מן הועידה ומן המו"מ, ואף קיבלו על עצמם שלא להזכיר את המילה אש"ף באולם הועידה ובדיונים בעקבותיה.
לאחר שבע שנות אשליה, הונאה עצמית וחשיפת המדינה לאיומים קשים, אני שואל: האם יקום היום אהוד ברק או מי מחבריו לדרך ויודה כי צדק יצחק שמיר וברק וחבריו טעו? השאלה לא נועדה לעשיית חשבון על העבר, אלא להפקת לקחים מטעויות העבר.

יוסי בן-אהרון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת יצחק שמיר, ניהל את המו"מ עם המשלחת הסורית בוועידת מדריד.