חיבוק הדב של אריק

אריאל שרון הוא טקטיקן פוליטי מעולה, מהטובים שראתה המערכת שלנו. הוא מצליח, כבר כמעט שנתיים, לשמור על מסגרתה של ממשלה מלאה ניגודים וסתירות פנימיות, תוך שהוא מנצל את המצב הכללי ואת קואליציית הייאוש שהותיר לו אהוד ברק. ניהול ענייני המדינה הוא כבר עניין אחר; אבל במיומנות פוליטית, שרון מעביר שיעור למתקדמים.
הפרק היומי בשיעור הזה עוסק בהקדמת הבחירות. רוב תשומת הלב מופנית לש"ס, ולמה שמתואר כדו-קרב בצהרי היום בין ראש הממשלה לאלי ישי. אבל האינטרסים של הליכוד וש"ס שלובים אלה באלה, ולמחלוקות ביניהן תמיד יימצא פתרון. הכיוון האמיתי של המהלך הוא מפלגת העבודה, ובעיקר העומד בראשה.
שרון מבין שלבנימין בן-אליעזר אין ברירה, והוא חייב להוביל את העבודה החוצה. הדברים נכונים כבר הרבה זמן, אבל הם מתחזקים בשל הצטרפותו של עמרם מצנע למירוץ: כל זמן שהעבודה בפנים, פואד מצטייר כפודל של שרון, ומצנע לא צריך לעשות הרבה כדי להיות האלטרנטיבה הבוהקת בנקיונה בחוץ. בן-אליעזר משלם בכך את המחיר עבור פחדיה של מפלגתו להרגיז את הציבור ולפרק את ממשלת האחדות.
שרון עושה לפואד מה שהוא יודע טוב מכל: כולא אותו בחיבוק דב. שימו לב להתבטאויותיו בימים האחרונים: הוא תומך במהלכי "עזה תחילה" של שר הבטחון (למרות שאינו מאמין בהם); הוא הגיע להבנה עם פואד בנושא גדר ההפרדה; הוא חדל להעלות טענות כלפי הצבא (ובמשתמע, כנגד האחראי המיניסטריאלי עליו). בקיצור, ראש הממשלה לא ייתן לבן-אליעזר שום עילה לעשות את מה שנגזר עליו לעשות. האיום הזה – שפואד יצטייר כמי שמפרק את הממשלה למען הישרדותו הפוליטית – הוא הדרך הטובה ביותר מבחינת שרון להחזיק אותו בפנים.
ואיך זה מתקשר לבחירות? הקדמת הבחירות תיצור מצב, שבו לעבודה יהיה מעט מאוד זמן אחרי הפריימריס שלה. פואד אולי ינצח ב- 19 בנובמבר, אבל ימצא את עצמו במצב שאותו חוזים רבים במפלגתו – הוא יזכה רק בהזדמנות להפסיד לשרון. המצב הכלכלי המחמיר, ההתרחקות מאחריות למצב הבטחוני, והיכולת להציג אופוזיציה אלטרנטיבית, לכל אלה יהיו לו רק חודש וחצי, ולא שנה שלמה.
שרון מציג את האיום בבחירות כדי לגרום לבן-אליעזר להסס. התקציב נחשב לעילה "הנכונה" לפרישה (למרות שלעניות דעתי המצב הבטחוני והעדר תוכנית מדינית הוא עילה נכונה הרבה יותר עבור העבודה). שרון מבקש לנטרל אותה. יצליח? עבר את המשבר הנוכחי. לא יצליח? מיזער את נזקיו.
ומול כל אלה עומדת ההיסטוריה. כל ראש ממשלה שהקדים בחירות, כולל כאלה שעשו זאת כדי לנצל מה שנראה כיתרון פוליטי (פרס ב- 1996), הפסידו בסופו של דבר. שרון, שנמצא על הבמה הציבורית כבר יותר מארבעים שנה, זוכר את הדברים האלה טוב מכולם.