האמא של פז

ענקית הדלק "של" נולדה כתוצאה מקצת ניסיון בעסקים והרבה מחשבה קדימה. מרקוס סמואל, המייסד, היה בין הראשונים להבין שימי הפחם כמקור האנרגיה העיקרי קרובים לסיומם לקראת קץ המאה ה-19, ואף זיהה את התחליף - נפט.
סמואל, לימים ראש העיר לונדון, נולד במערב העיר למשפחה יהודית אמידה ב-1853. אביו, מרקוס סניור, עסק במסחר בינלאומי. הוא ייבא מיפאן והמזרח הרחוק פחם, משי, נחושת, סוכר, קמח, חיטה, וצדפים, וייצא ליפן ולמזרח מכונות תעשייתיות, מוצרי טקסטיל וכלי עבודה מתוצרת אנגליה.
מרקוס הבן ואחיו הצעיר סם, היו בעלי חזון וכושר מסחרי שעלה על זה של אביהם. חזון הנפט שלהם זכה לתמיכה בזכות שני אירועים: המצאת משאבת הקידוח ב-1859, שסללה את הדרך לקידוחים מסחריים בעולם ולשימוש בנפט כחומר בעירה, ופתיחת תעלה סואץ ב-1870. התעלה קיצרה מאוד את המעבר בין המזרח הרחוק לאירופה והאיצה את מימוש חזון האחים סמואל: להקים צי להובלת נפט ממקורות הנפט לאנגליה ומערב אירופה.
אירוע נוסף שעתיד היה לשנות את הרגלי צריכת האנרגיה בעולם התרחש ב-1883: גוטליב דיימלר רשם בברלין פטנט למנוע בנזין שהמציא. באותה שנה בדיוק רשם את אותו פטנט - אבל על מנוע המופעל בגז - קרל בנץ בקארלסרואה. בהמשך המאה ה-19, לאחר ש"הכרכרה ללא סוסים" החלה לרוץ בדרכים, שוכללו מנועי דיימלר ובנץ והחלו להניע קטרים, ספינות, כדורים פורחים ומשאיות. ב-1920 החל עידן המטוסים, בעלי מנועי הבנזין.

נפט זול יותר

הפקת הנפט היתה זולה מהפקת פחם, והוא הפך למוצר שסביבו פוליטיקה, מאבקי כוח וכסף גדול. ב-1870 ייסד בארה"ב ג'ון רוקפלר את חברת סטנדרד-אויל, והפך לשליט הבלתי מעורער של הענף באמריקה.
מרקוס סמואל המשיך את עסקי אביו, ובמסגרת מסעות במזרח אירופה, במזרח אסיה וביפאן, התוודע למקורות הנפט. שדה הנפט בבקו, קווקז, היה אז מהגדולים בעולם, וסמואל החל לתכנן בניית צי להובלת נפט מבאקו לבריטניה. הוא ניצל את קשריו כחבר עיריית לונדון, שאליה נבחר ב-1891, כדי לגייס הון מגורמים כמו משפחת רוטשילד. ב-1893 ייסד סמואל את חברת THE TANK, שרכשה בהמשך חברה גרמנית לשאיבת נפט. כשהולאמו בארות הנפט בבאקו על-ידי הצאר הרוסי, מצאו סמואל ואחיינו, מרק אברהאמס, מקורות חדשים לנפט בבורניאו וסומאטרה, מושבות הולנדיות דרומית ליפאן. עם השנים הפך הנפט למוצר היבוא העיקרי של עיסקי המשפחה. ב-1897 נרשמה בלונדון חברת SHELL, שנקראה על שם הצדפים שיובאו על-ידי האב, והפכו לסמל המשפחה ולוגו החברה.
באותה שנה חתמה החברה על הסכם איחוד עם חברה הולנדית בשם ROYAL DUTCH, שהיתה בעלת בארות נפט בבורניאו וסומטרה, ונוהלה על-ידי יעקובוס מנטן. החברה המאוחדת נקראה ROYAL DUTCH SHELL. באותה שנה גם קיבל סמואל זכויות שיוט מממשלת בריטניה. היחסים עם הממשלה רק שופרו, כשב-1898 הצילו צוותי צי ההובלה של חברת של את ספינת הקרב הבריטית VICTOIOUS HMS מטביעה בתעלת סואץ, וסמואל זכה בתואר אבירות.


מאבקי השליטה בשל

ב-1901 סבלו רווחי החברה מירידה: בארות שהתייבשו הצריכו חיפוש אחר בארות חדשים וקניית זכויות על ההפקה, ובנוסף גדלו ההוצאות בתחומי אמצעי ההובלה: תחזוקת ורכישת אוניות, השקעות במסילות ברזל ורכבות לתובלה וכן מסים מוגדלים שנדרשו במעבר האוניות בתעלת סואץ. המשבר גרם לסכסוך בחברה: היו"ר ההולנדי הנרי דטרדינג האשים את סמואל כי הזניח את עסקיו לטובת תפקיד ראש עיריית לונדון. דטרדינג דרש כי 60% ממניות החברה יועברו לרויאל דץ', ורק 40% יישארו בבעלות משפחת סמואל ובעלי מניות נוספים שלה. המאבק נמשך שנים אחדות, וב-1907 חולקה החברה לפי הסכם זה.
לפי ההסכם, כל אחת מהחברות הוגדרה כחברת אחזקות, והחברה המאוחדת התרחבה לחברות-בנות נוספות ברחבי העולם (בכ-100 ארצות). בין היתר הוקמו חברות-בנות בהולנד, אנגליה וארה"ב. החברה-האם נוהלה ברוטציה על-ידי הבעלים ההולנדים והבריטיים - נוהג הנמשך עד היום. הנאמנות של השותפים והשקיפות בניהול עזרו למוניטין החברה. עוד פעילות שסייעה ליחסי הציבור שלה בתחילת המאה ה-20 היתה מימון מחקרים באנטרטיקה, מסעות אוויריים, טיסות ניסוי וניסויים ימיים. ב-1920 פרש סמואל והעביר את הניהול לבניו.
משנות ה-50 החלה רויאל-דץ'-של לקדוח בים הצפוני (צפונית לסקוטלנד), שם מופק נפט בעל איכות טובה יחסית. במרוצת המאה נכנסה החברה לעסקים שונים בתחום האנרגיה, כמו שיווק של פחם ומתכות, והשתתפה בהקמת צינורות להובלת נפט ביבשות שונות בפרויקטים ממשלתיים.

השנים הקשות

1973 היתה שנה קשה לתעשיית הנפט ולשל. ארגון אופ"ק, המורכב מיצרניות הנפט הגדולות בעולם, שרובן מדינות מוסלמיות, הכריז במקביל למלחמת יום כיפור על אמברגו לצמצום אספקת הנפט לעולם המערבי התומך בישראל. מדינות ערב הלאימו את חברות הנפט הזרות - כולל של רויאל-דץ'-של. הפגיעה היתה עצומה. לשם השוואה, רק השנה, למשל, העניקה סעודיה לחברת של זכיונות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים לפיתוח שדות גז חדשים.
העסקים התאוששו לאחר תום המשבר העולמי. הכלכלה העולמית עלתה על מסלול של צמיחה, אבל התחזקה המודעות לקשר שבין מפיקות הנפט לבין ההשפעה המזיקה על הסביבה. של היתה נתונה תחת מתקפה ציבורית, שהתמקדה בנזקים שהסבה של לסביבה, ובהפרות זכויות אדם. למשל, ממשלת טורקיה וארגון גרינפיס האשימו את של כי במשך 25 שנה זיהמו מפעלים למוצרי נפט של החברה בדרום טורקיה את אקויפר מי השתייה לאזור דיאבקיר, בו גרים 2 מיליון תושבים. בברזיל התקיים משפט נגד של בו הודתה החברה בהאשמה של זיהום שנמשך משנת 1975, במסגרתו נשפכו כימיקלים ממפעלי של לשני נהרות באזור סאו-פאולו: נהר האטיביה ונהר הפירצ'צ'יבה. של נדרשה לנקות את הנהרות, המספקים מים לאוכלוסייה של חצי מיליון נפש.
ב-1995 פנה ארגון גרינפיס לממשלת קנדה בבקשה לא לרכוש נפט מחברת של, שזיהמה לטענתו במשך 37 שנה את הדלתא של ניגריה, הרסה את מקורות המים, את החקלאות, הצמחיה ואיכות האוויר. באותה שנה נערכו הפגנות בטורונטו נגד חברת הנפט, שהיתה מעורבת במהומות דמים בניגריה: "הנפט של של מעורב בדם", טענו המפגינים. בשנת 2000 דרשו 80 תומכי גרינפיס מבעלי המניות של של להשקיע כסף רב יותר במפעלים לפיתוח אנרגיית שמש, כחלופה לנפט. בעלי המניות מחו על-כי החברה השקיעה רק 0.6% מסך השקעות הפיתוח שלה בפיתוח אנרגיות חלופיות בלתי מזהמות.
של לא יכלה להרשות לעצמה להתעלם מהביקורת. החברה לקחה על עצמה פרויקט של שיפור משמעותי בחיי אזרחי ניגריה, דוגמת הקמת בתי ספר, בתי חולים ומרפאות, והקימה גופים קהילתיים לשיפור החיים והחינוך. כמו כן טיפלה של באסדות הקידוח הענקיות בים הצפוני, שהתפוררו והחלידו וגרמו נזקים לסביבה. של אף הקימה בים הצפוני את חוות הרוח הגדולה בעולם להפקת אנרגיה מרוח, המיועדת ליצירת חשמל והעברתו בכבל לאנגליה. של גם משתתפת בפיתוח אב-טיפוס של רכב חשמלי בטכנולוגיות עתידיות יחד עם חברות GM, פורד ודיימלר-קרייזלר.

של יורדת מהארץ

בשנות ה-20 הופיעו בישראל תחנות דלק עם סמל הצדף של "של". כ-35 שנה שלטה של על אספקת הדלק בארץ, עד שב-1956, בעקבות מלחמת סיני, נכנעה החברה ללחץ מצד מדינות ערב הודיעה לממשלת ישראל על כוונתה לעזוב את הארץ.
ב-1958, לבקשת שר האוצר דאז לוי אשכול, רכש סיר אייזק וולפסון את מניות של בשלוחה הישראלית. לורד וולפסון כיהן כיו"ר החברה בישראל, שנקראה "פז". ב-1989 נרכשה פז, אז חברה ממשלתית, על-ידי איל הטקסטיל מאוסטרליה ג'ק ליברמן, ששילם תמורתה 100 מיליון דולר. כיום פז היא חברה פרטית, שבעליה העיקריים הם צדיק בינו (51%), משפחת ליברמן (20%), בנק לאומי (19%), ומודי בן-שך (7%).
החברה לא נסחרת בבורסה ומחזור המכירות השנתי שלה הוא כ-800 מיליון דולר.
ב-1995 שקלה "של" לחזור לישראל, לנוכח השלום שנראה אז קרוב, אך האפשרות נגנזה. של היא כיום החברה השמינית בגודלה בעולם וחברת הדלק השלישית בגודלה בעולם.

עוד כמה דברים

באיגוד הפנסיונרים של פז יש 150 איש בגיל ממוצע של 86 שעבדו בשל-ישראל.
רויאל-דץ' של רשמה בסוף 2001 ירידה של 17% בהכנסות.
מוצרים שמייצרים מנפט: גליצרין, דטרגנטים, פוליתן (גומי סינטטי), חומרים לערבוב עם אספלט המיועדים לבניית מסלולי תעופה, זכוכית, פלסטיק, ליקרה ועוד.
חברת החשמל משתמשת ליצירת חשמל ב-30% נפט ו-70% פחם.
מאז ראשית 2002 עלו מחירי הנפט ב-35%. מחירה של חבית נפט המופקת מהים הצפוני הוא 26 דולר לחבית. חבית נפט מטקסס עולה 27 דולר לחבית, וחבית נפט מסעודיה 19 דולר.
במדינות המזרח התיכון נמצאות 70% מרזרבות הנפט בעולם. הרוב בסעודיה.
סך הכל מכירות הנפט של מדינות ערב לשנה הוא כ-200 מיליארד דולר.
מקורות האנרגיה בעולם מחולקים כך: 36% נפט; 24% פחם; 25% גז טבעי; 6% אנרגיה גרעינית; 6% אנרגיה הידרו-אלקטרית המיוצרת ממים, רוח ושמש.
במאה השנים האחרונות סיפקה של כ-12% מתצרוכת הנפט העולמית.