שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איך את מדברת?

    סמי ברדוגו הוא קול שישאר איתנו עוד הרבה זמן. הרומן הראשון שלו, "ככה אני מדברת עם הרוח", שיצא בימים אלה, הוא מונולוג מפתיע של אשה פחדנית

    טונות ספרים שועטים אל המדפים כמו גשם של מטאוריטים. חלקם טובים, רובם טרחניים. מתוך כל הערפיח הוורבאלי מבליח לעתים קול חדש, ייחודי, קול שישרוד את קדחת השעה, הטרנדים והבלונים שיתנפצו. סמי ברדוגו הוא קול כזה, שמתעלם כמעט לחלוטין מהמציאות התזזיתית, התקשורתית, הצרכנית והריקה שרוחשת סביבו, ובמקום זה צולל עם השנורקל הארוך בעולם לתוך נבכיה, נימיה ועצביה של דמות, בצורה שגם סופרים ותיקים מתקשים לעשות.
    "ככה אני מדברת עם הרוח" הוא הרומן הראשון של ברדוגו, אחרי קובץ הסיפורים "ילדה שחורה" שיצא בהוצאת "בבל". זהו סיפורה של אישה שנוסעת לצפון כדי לפגוש את בנה ממנו לא שמעה שלוש שנים, ותוך כדי הנסיעה הטעונה היא נוסעת אחורה בזמן אל תחנות עיקריות בביוגרפיה זרועת הכאב שלה. היא איבדה כבר בעל אחד, התגברה על כך ברמה מסוימת ומצאה לה במקומו עציץ אורגני, יציקת גבס אנושית היושבת על הספה בסלון. ויש גם את הבן שלה, שיום אחד קם והלך לשדות, או יותר נכון, הלך כמה שיותר רחוק ממנה. עכשיו היא לכאורה אוזרת אומץ ומחליטה לנסוע אל אותו מקום רחוק ערטילאי בו הוא נמצא. המקום הרחוק והערטילאי הזה נמצא כמה דקות מעפולה.

    נפתח בהבטחה

    הספר נכתב כמונולוג פנימי ארוך, בשפה משובשת במודע, מלאת תובנות, מרתקת, נשטפת אל התודעה בגמיעה, כמו טקילה מוקפצת, נטולת אתנחתות. קשה עד בלתי אפשרי שלא להישבות בקורי העכביש הוורבאליים של ברדוגו. מדובר במנגנון הזדהות כמעט אוטומטי, שבועט אותך לתוך עולמה הרגשי המוחלט של הגיבורה. ברדוגו מפרק את חייה לגורמים הכי קטנים, נוסע איתה למקומות מפתח בהווייתה הקיומית, מנסה לפענח את הנכות הרגשית שלה, את חוסר התקשורת שלה עם העולם, את האוטיסטיות האינטלקטואלית שלה, ומוצא בעצם שהכל נובע מפחד. פחד מאכזבות, מאנשים, ממוות. בקיצור, פחד מכל דבר.
    הספר נפתח במשב רוח רענן ואופטימי, בהתרוממות רוח, למרות אווירת הנכאים השורה בין מילותיו. הוא נפתח בהבטחה, ומזמין את הקורא למסע סובייקטיבי נדיר של גיבורה ספרותית שונה, פריפריאלית. גיבורה ייחודית שאין לה שאיפות אינטלקטואליות, אין לה מניירות מינימליסטיות של הגשמה עצמית. אין לה כלום. טבולה רסה תרבותית. היא לא רוצה הרבה מהחיים. היא רק רוצה שמישהו יהיה לידה.
    ובכל זאת, ככל שמתקדמים, משהו מתחיל להתמסמס, ונראה שההבטחה הגדולה לא תקויים, אולי רק בחלקה הקטן. המסע הפיזי שלה צפונה הוא כמובן רק פלטפורמה לאיזשהו תהליך רגשי שהיא אמורה לעבור, אך קצת קשה להתמצא בין סבך המלל ולנכש את העשבים הוורבאליים, כדי לגלות אותו חסד מופנם ומוחבא. האם היא עוברת תהליך של השלמה עם הגורל האכזר? האם הפחד שוב משתק אותה? האם היא מגיעה לתובנות חדשות על עצמה, על העולם, על יחסים? השאלות האלה נותרות פתוחות.
    אין שום בעיה במטמורפוזה אוטיסטית של זרם התודעה. גם מולי בלום של ג'ויס לא היתה חכמה גדולה, אך לנוכח דלות האירועים החיצוניים וחוסר בהירותו של המסע הפנימי, נשאלת השאלה האם כדאי להגיע לסופו של המסע הייחודי הזה. לא שאנחנו אובססיביים לקבל את הקתרזיס שלנו, אבל אנחנו כן מחפשים תחליף ואת זה לא מקבלים. אין ספק שמדובר בקול מיוחד, אבל זה קול שהולך ונחלש מעט לאורך 211 עמודי הספר.

    "ככה אני מדברת עם הרוח" מאת סמי ברדוגו, הספריה החדשה, 211 עמודים



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים