שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היום הרביעי - מסיבות
    בין מסיבת פיג'מות למסיבת טראנס מאולתרת, בילינו לילה במלון אמיתי. הגעגועים לאסלה

    אני הולכת ושומעת צהלות שמחה. "וואו, אני עושה פיפי בשירותים. לא צריך לשרוף את נייר הטואלט". ה-פ-ת-ע-ה. הלילה אנחנו ישנות במלון. השמועה מסתובבת כבר כל היום, היו מספר הדלפות מגורמים שונים, ובסוף היא התבררה כנכונה. מלון סקי בשם מרקו פולו, שנמצא ממש ליד המקום בו סיימנו את הטיול הרגלי אתמול. כמובן שכרגע לא עושים סקי, אבל מהחלון אפשר לראות את הרכבל שעולה לראש ההר. זרם החשמל פה לא יציב במיוחד, ולעיתים תכופות יש הפסקות. כך מצאנו את עצמנו עומדות מול המראה, עם פנס-ראש ומתאפרות.
    האסלות כאן הן בערך הראשונות שפגשנו מאז שעזבנו את שדה התעופה בטיבלסי. וגם המקלחות. כדי למצוא את הבריכה המקורה והג'קוזי הלכתי בעקבות שירי-יום-השבת שנשמעו למרחוק. כשנכנסתי ראיתי חבורת נשים, יושבות בבגד ים בג'קוזי ושרות בקולי קולות את "היום יום שישי".
    אחרי טבילה קצרה, ורחצה יסודית, ירדנו לאכול ארוחת ערב. שגרירת ישראל בגרוזיה, עליה סיפרתי לכם כבר בפרקים הקודמים, כיבדה אותנו בנוכחותה. מסיבת הפיג'מות שתוכננה בוטלה, כיוון שמחר מחכה לנו יום ארוך.

    בלאגן

    חשבתם שאין מועדונים בגרוזיה? אתמול היה לנו אפילו מבחר. כמו שכתבתי, ישנו באולם הספורט של בית הספר בכפר סיוני. מי שנשארה ערה, יכולה היתה לבחור בין לאנג' נעים בחדר הכניסה, שכלל תיפוף בדרבוקה תוצרת בית, ומאוחר יותר בכל הבא ליד. ואם נשארו מספיק אנרגיות, במקביל התחילה במסדרון מסיבת טראנס מטורפת שנמשכה עד השעות שהן ספק בוקר, ספק לילה. גם היום הבא המשיך במסיבות המוניות בחוץ. עוצרים להפסקת פיפי, הטייפ מתחיל לנגן באורח פלא, וכולן מתחילות לרקוד. על הכביש הראשי – ה"מילטרי היי ווי" הידוע לשמצה וגם בכפרים קטנים ונידחים.

    על פטרונות והפתעות

    האומגה אמורה הייתה להיות הפתעה. כבל באורך מאה עשרים מטר, שעובר מעל נהר אַטֶרֶק. בגדה השניה מחכה לנו מעיין של סודה. בריכה של מים קפואים ותכלכלים, היוצאים מבטן האדמה עם בועות קטנות – ממש כמו סודה. רק להוסיף תרכיז.
    בחוץ היה קריר, המים בטמפרטורה של קרח נוזלי. רק משוגעת תורנית אחת קיפצה פנימה בקריאות שמחה ויצאה אחרי שניה עם ביציות מכווצות.
    המסלול של היום היה קצר, נעים ולא מתיש. עלינו בקניון קסום שבו זורם הנהר. הגענו אל כפרי קיץ קטנים לצד שרידים של ישובים עתיקים. כשאני אומרת קטנים הכוונה היא לחמישה בתים בערך, מתוכם שניים מיושבים. ולמה כפרי קיץ? בגלל שגם כאן אנשים באים לגור רק בקיץ – בחורף קר מדי. וכשחושבים על כפר נידח בגרוזיה שהדרך היחידה המובילה אליו עבירה לג'יפ בקיץ ולהאמר משופצר בחורף, מייד חושבים על אנשים מנותקים ופרימיטיבים. לעיתים זה באמת ככה, אבל היום פגשנו משפחה שמנפצת את הפנטזיה לרסיסים. היא מגיעה לכפרון לכמה חודשים כל שנה לחופשה. הבית עבר בירושה. הם גרים בולאדי קווקאז, עיר של 400,000 נפש שנמצאת לא מאוד רחוק מכאן. האב עובד מפעל, הבנות לומדות מחשבים וכלכלה.
    מחר מצפה לנו יום של נהיגת שטח קשה בקניון מ-ד-ה-י-ם, או כמו שמקובל להגיד אצלנו – אמייזינג. אנחנו קמות בחמש בבוקר ומתחילות לנסוע דרומה לכיוון הכללי של העיר גורי. לפי השאגות בחוץ, מסיבת הפיג'מות החלה.


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים