שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היום החמישי - מי לא בכתה?
    ההפתעה שחיכתה לנו ביום החמישי, סחטה דמעות של התרגשות מכולן. היו מי שניסו לעשות מזה כסף ולמכור לנו טישו

    אני אמנם אוהבת לבשל, אבל למצוא אותי בשתיים וחצי בלילה במטבח אפשר רק בגרוזיה. למה במטבח? כי זה המקום היחיד בו יש נקודת חשמל שאליה אפשר לחבר את המחשב. אגב, כשאני אומרת מטבח, אני מתכוונת לאוהל גדול וירוק שמשמש אותנו לבישולים. זהו לילה אחרון בשטח. אל תגלו לאף אחד, אבל מחר בלילה נישן במלון בטיבלסי, עיר הבירה. למלכות קשה להתרגל שוב ללינה בשטח, אחרי הלילה האחרון אותו בילינו במלון.
    אנחנו ישנים באולפיציחָה, למרגלות מצוק שהוא בעצם עיר עתיקה ובתוכו חצובות מערות. בצדו של המחנה זורם נהר מטקוָורה. בבוקר נתעורר אל תוך כל זה ונגלוש מראש המצוק. מאוחר יותר נפגוש ילדים מהקהילה היהודית בגורי, העיר הקרובה, ולעת ערב ניסע לטיבלסי, אבל על זה אני לא רוצה לחשוב עדיין, כי זה מקרב את סוף הטיול.
    היום היה יומם הגדול של חולות ההגה. חצינו את טיולטי רנג', רכס הרים המתנשא לגובה של כ–2000 מטרים. נסענו בדרך לא דרך – וזה לא סתם ביטוי. יצאנו מוקדם בבוקר מהמלון ועלינו על ה"מילטרי היי ווי" (אותם בורות עם קצת כביש מסביב עליהם סיפרתי בפרקים הקודמים). אחרי כחצי שעה של נסיעה ירדנו לשטח והתחלנו לטפס. את מצב הדרך לא ידענו מראש; הגשמים שירדו בלילות האחרונים היו עלולים לחסום לנו את הנתיב. והם אכן ניסו לעשות זאת, אבל אנחנו לא נתנו להם לקלקל לנו את התוכניות. אתי חפירה וקצת עבודת כפיים יצרו לנו דרך נהדרת. לג'יפים בלבד כמובן.

    איך כולם בכו

    בסוף העליה על גג העולם, ותסלחו לי על הקלישאה, אבל פסגה בגובה כזה בהרי הקווקז בהחלט מאוד קרובה לשם, אכלנו ארוחת צהרים. וכאילו שהנוף לא מספיק מרגש, יעל, שלא יכלה כבר להתאפק, חילקה לכולנו מוספים מיוחדים, שהודפסו מבעוד מועד בארץ, עם תמונות ומכתבים לכל אחת מהמשתתפות. אני לא ראיתי אחת שלא בכתה והייתה גם מי שהחליטה לקפוץ על ההזדמנות העסקית ולמכור טישו בשקל לפיסה.
    אחרי מנוחה קצרה המשכנו לנסוע על צלע ההר החשוף, בשביל צר. בצד אחד צלע הר ובצד שני תהום. מהר מאוד נכנסו אל תוך יער צפוף שכאילו יצא מאגדת ילדים. התחלנו לרדת ופתאום: ה-פ-ת-ע-ה. משאית גדולה עומדת באמצע הדרך. תקועה כבר הרבה זמן, כך נראה. עקפנו אותה במעבר צר מצד ימין. בהמשך הירידה, אחרי כמה וכמה חילוצים מכובדים בהחלט, פגשנו את נהג המשאית. לפני חצי שנה המשאית שלו נתקעה ומאז היא שם. כשראה את שיירת הרכבים על הפסגה, עלה על הסוס ובא להזיז את המשאית כדי שנוכל לעבור. כשראה שאנחנו כבר אחרי, הוא הסתכל עלינו במבט תמוה. הוא גר בכפר למטה ויש לו שדות על פסגת ההר, לכן הוא גם מתחזק את הדרך. בגלל שהצלחנו לעבור את המשאית, או אולי בגלל שלא כל יום רואים שיירה של עשרים וארבעה ג'יפים יורדים מההר, קיבלנו ממנו ליווי מלכותי עד למטה.
    אנחת הרווחה נשמעה למרחקים. הגענו לסוף הירידה. זו דרך לא קלה, אבל מזג האוויר שיחק לטובתנו. עם קצת יותר גשם ופחות שמש כל השביל היה הופך למלכודת בוץ חלקלקה. שלושים ושישה קילומטרים בסך הכל, של עליות וירידות. זה נשמע מעט, אבל אל תשכחו שצריך לנסוע לאט ובזהירות, וגם החילוצים והתיקונים שבדרך גוזלים זמן רב.
    לפנינו נותרו רק עוד שמונים קילומטרים עד המחנה. עשינו את זה לאט, אבל בטוח. אחרי עשרים שעות של נהיגה (כולל הפסקות פיפי) מתחילת היום, נחתנו כאן עייפות אך רצוצות. מפאת האיחור, קיבלנו בונוס. מקימי המחנה שוב הכינו לנו ארוחת ערב קלה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חוזרים אל השטח...
    ואל שביל הרים צר
    בנקודה הזו לא הייתה מי שלא בכתה מהתרגשות
    מומלצים