המלחמה בטרור הזה היא של כולנו

"לפני הטיפול לא ידעתי בכלל איך לדבר עם אשתי. רק במכות. עכשיו למדתי שפה חדשה", אמר לי גבר צעיר במחלקת "בית התקווה" בכלא חרמון, המקיימת תוכנית טיפול חדישה, ייחודית בעולם, לשיקום עברייני אלימות במשפחה. הבשורה – שליש מ-150 האסירים שנכללו בתוכנית סיימו בהצלחה. האכזבה – אין תקציב להקים מחלקות דומות בבתי הסוהר נוספים.
ועדיין, בתקופה שעיקר משאבי המשטרה מופנים למלחמה בטרור, במשרד לביטחון פנים איננו שוכחים את הטיפול באלימות, ובפרט באלימות במשפחה. תקציב האגף למניעת פשיעה במשרד גדל משלושה מיליון שקל ב-2001 ל-5.65 מיליון שקל ב-2002, והוכפל מספר הפרוייקטים למניעת פשיעה בערים; ל-170 החוקרים העוסקים באלימות במשפחה נוספו שישה קציני מחוזות לטיפול בקורבנות אלימות; מדיניות האכיפה תקיפה הרבה יותר, ותלונה נבדקת גם כשהמתלוננת מבקשת לבטלה; הוקם מדור ל"הערכת מסוּכּנוּת", המרכז את מכלול המידע על חשוד ומקל על החוקרים לצפות מראש את מעשיו; נוהל היחס למתלוננות ולכל מי שמגיע לתחנה בעניינן שוּנה כליל, וניכר עתה באדיבות ובדיסקרטיות.
בוודאי לא די בכך! מדובר בטרור קשה ובלתי פוסק שעלה לנו מראשית השנה בחייהן של תשע נשים (וכן של שני גברים), ואיננו חדלים להיאבק על הגדלת התקציב. אבל ראוי לזכור כי פעילות המשטרה היא רק תנאי הכרחי להצלחה במאבק, ובוודאי לא תנאי מספיק. אנו עוסקים בבעיה אחרי כשלון המערכות האחרות, ותוכנית למניעת האלימות חייבת להיות רב מערכתית – מהחינוך ומעלה. אם רבים סיכוייו של ילד שגדל בבית אלים להפוך לתוקף או לקורבן, חובתנו לטפל בבעיה מבעוד יום; להעניק לו כלים שינתקו אותו מהדפוס שממנו שאב את הנורמות הקלוקלות.
כל משרד ממשלתי שיש לו נגיעה לנושא חייב לבדוק את תפקודו ולתקן את הנדרש. המערכת המשפטית עדיין רחוקה מלגזור ענישה מרתיעה די הצורך. הרשויות המוניציפליות חייבות להיות מרושתות עוד יותר בתוך הציבור שהן פועלות בו.
מי שמטילים אוטומטית אחריות בלעדית על כתפי המשטרה, מסירים מעצמם כל אחריות לזולת. גם בתנאים תקציביים אופטימליים לא תוכל המשטרה לעצור כל מפגע בתחום זה. למרבה הצער, מסופקני אם אי פעם נוכל לספק שמירה מסביב לשעון לכל אשה הנתונה בסכנה.
המשטרה תוסיף להיות נמרצת, אך בלי התגייסות הקהילה, השכנים והקרובים לא יהיה בכוחה לזהות את הסכנה תמיד ובזמן ולעצור את הטרור הזה במלואו.