משנה מקום משנה מסע

כל ניסיון לתעד מסע מסוג זה הוא מקרי בהחלט. ההבדלים הקטנים של מיקום בשיירה או חברות לצוות, יוצרים מסעות שונים לגמרי לכל אחת ואחד שהיו שם. כשחזרתי ארצה וקראתי את הדיווחים מגרוזיה, אלה שאני עצמי כתבתי, פתאום נזכרתי בהמון דברים שקרו ונעלמו לי לגמרי מהזיכרון. גם החוויות שכל אחת עוברת עם עצמה שונות מאוד. היו מי שהמסע הזה היה הנסיעה הראשונה שלהן מחוץ לגבולות הארץ, כאלה שפעם ראשונה משאירות את הילד לבד; היו אלה שזה להן ביקור מולדת ראשון; והיו את אותן נשים מורגלות בנסיעות, שהעדיפו להתנתק לגמרי ולא טרחו להתקשר הביתה אפילו פעם אחת.

די עם הנוף

הנהיגה ברובה לא הייתה קשה. הג'יפים עשו לנו קצת צרות, אבל את עיקר הצרות עשינו אנחנו לג'יפים. גם תנאי מזג האוויר היטיבו עמנו. כך שעיקר הקושי במסע היה באמת העומס הנפשי. להיות כלואה עם עוד שלוש בנות בג'יפ זה לא תמיד קל.
את חלקנו הרסו הגעגועים. לאחרות הפריעה דווקא הלינה בחוץ, הקור, החום, הקלאץ' או הלכלוך. במקרה שלי היה זה דווקא הנוף ששבר אותי. בהתחלה אמרתי מדהים, אחר כך א-י-מ-י-י-ז-י-נ-ג. נגמרו לי המילים. אז שתקתי. ובסוף צעקתי שאני לא יכולה לראות יותר הרים גדולים וירוקים, ונופים קסומים. כמה אפשר להתרגש? כל פעם עוד הר, ועוד פרח ועוד כפר קטן וציורי?

כיפאק ללאדה

כמה פרצופים עקומים ראיתי כשסיפרתי לאנשים שבגרוזיה ננהג על ג'יפים של לאדה. אני דווקא נטיתי להאמין בהם, למרות שלא האמנתי שיהיה לי מקום לרגלים. אז לכל המלעיזים ולבעלי הרגלים הארוכות, דעו לכם שמדובר בחיית שטח. טוב, אולי עכבר שטח. ובגרוזיה, שלא כמו בארץ, אפשר להזיז את הכיסאות הקדמיים קדימה ואחורה. דווקא הגודל, או יותר נכון המידות הקטנות של הרכב, הקנו לו יתרון גדול בעבירות. הלאדה התמודדה טוב יותר עם רוב המכשולים מאשר שני הלנד-רוברים שליוו את המסע.

"סיגל, אני צריכה פיפי"

ביום החמישי למסע, היום הארוך ביותר, הוכרז באופן רשמי שפיפי אנחנו עושות בין המכוניות ולא רצות לחפש מסתור. לא שהיינו צריכות את ההכרזה הזו, רובנו כבר הבנו שחבל לבזבז זמן ואנרגיה על ריצות ליער הקרוב. הגברים שליוו את הטיול שלנו צוו להסתכל לצד השני (למרות שתהיתי אם נותר "צד שני" פנוי), אבל אחרי שבוע של מסע מי כבר רוצה לראות עוד בחורה משתינה?
החזרה לארץ קשה. ואחד מהקטעים הקשים ביותר היא החזרה לשגרת השירותים. קשה ללכת לשירותים לבד, בגרוזיה התרגלנו לעשות פיפי קבוצתי.

ציונות, ציניות ובתי כנסת

רבות מאיתנו הרגישו שקיבלנו מנת ציונות מוגזמת, אבל גם הציניקניות הגדולות בחבורה התרגשו מהביקור בבית הכנסת והפגישה עם יהודי העיירה גורי. היה זה מאוד מרענן לראות בית כנסת שמשמש לא רק כמוסד דתי, אבל גם כמרכז קהילתי, שלא לומר מתנ"ס. ובהתאם לתפקידים השונים שלו, יש בו גם מקום למקהלת נערים ששרה "שב"ק ס'" ולעדר בנות רוקדות. התרגשנו לראות אותם מתרגשים ולקבל משמעות חדשה של המילה קהילה. מנגינת "התקווה" שבקעה מהטלפון הסלולארי של ישראל זלינגר, ראש הסוכנות היהודית בגרוזיה וארמניה, הצליחה להצחיק אותנו, אבל גם לרגש.

על התחרות

רובן המכריע של המשתתפות טוענות שהתחרות מיותרת. הן כנראה חששו מהרגע בו יצטרכו לבחור את הצוות המנצח. להזכירכם, הצוות המנצח נבחר ע"י המשתתפות בלבד. כשהגענו למלון בטיבלסי, ולפני שהתפזרנו לחדרים, נדרשו כל המשתתפות לבחור שני צוותים שלדעתן היו הכי מוצלחים במסע. מבטים מודאגים ומוטרדים כל-כך לא ראיתי גם כאשר נתקענו בשטח. בכל מקרה, למנצחות - אורית, טליה ונונה - מגיע כל הכבוד, וגם כיפאק היי ועוד קריאות עידוד מסוגים שונים.

איפה אליעזר בן יהודה כשצריכים אותו?

כל-כך הרבה דברים יש עוד לספר, ואני בטוחה שהם עוד יסופרו, אם בתמונות או בצילומי וידאו. או שפתאום יצוצו מהזיכרון כמו חלומות שנשכחו. כדי שלא נשכח, הנה כמה משפטים ומילים מהלקסיקון של המסע. אם יש עוד, ובטח יש, אתן יכולות להוסיף למטה בתגובות.
"החריץ בין הרגליים" שנשמע בקשר כל פעם שהיו קוליסים בדרך. רופאת הטיול שמתמחה בלאדהסקופיה ומוכנה לעשות לכולן גאסטרולאדה. "מכניקה פרובלמה", "תקראו לטכנאים" (וזה הזמן לגלות לכן יקירותיי שמדובר במכונאים, ולא טכנאים). "שוט המלקה" (כן, מלקה ולא מלכה) - המשקה המיוחד שהוגש בלילה השני לטיול. ה"בורים" שיש בכביש. א-י-מ-י-י-ז-י-נ-ג ומ-ד-ה-י-ם – שתי המילים שצריכות לצאת מהלקסיקון מחמת מיאוס. וכמובן "חזירים דלמטיים" שבטח מככבים בתמונות של כולן.