הגיע זמן החיפה. על ההעפלה לליגת האלופות

אחת המנטרות הנפוצות במדינת הכדורגל החולה שלנו היא: "אם למישהי מגיע לעלות לליגת האלופות – זו מכבי חיפה". הטרובדור התמהוני, שלמה ארצי, כבר שורר פעם: "גם בקיטש יש שמץ של אמת", כך גם במנטרות.
באמת מגיע לה וזה לא מתחיל מהיום, זה מתחיל כבר הרבה שנים אחורה. אמנם כל סאגת חגיגות האליפות ופציעתו הטראגית של אמיר רנד העיבו על התדמית הלכאורה אירופית של הירוקים, אך הם לא הצליחו לשבור אותה. רק לסדוק (ואולי באמת העונה בחגיגות האליפות הירוקות כבר יישמו את אותן מסקנות, יפיקו את אותן לקחים? נחכה ונראה).
חיפני פיקח ואופטימי אמר לי השבוע: "אם נצליח להביא את מכבי לליגת האלופות ואת עמרם מצנע ללשכת ראש הממשלה, אין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות", ואם הוא אמר את זה, ועוד איך שהוא אמר את זה (בחיוך צ'יישר מזעזע), אז כנראה שבאמת זה זמן החיפה. אז למה בעצם מגיע לה?

הראי האירופי בישראל

מכבי חיפה הפכה את עצמה עם השנים לראי האירופי. לא שלאירופים היו יותר מדי סיבות להסתכל לפה שלא קשורות במראות מיליטנטיים מהסי.אן.אן, אבל ניחא. כל שחקן שבאמת, אבל באמת, חושב שהוא יכול או ראוי או כדאי לו לשחק באירופה, קודם כל חושב שהוא יכול או ראוי או כדאי לו לשחק במכבי חיפה.
רוני רוזנטל יצא משם, אייל ברקוביץ' יצא משם, חיים רביבו יצא משם, יוסי בניון יצא משם, שלא לדבר על הלא ישראלים דוגמת סרגיי קנדאורוב ובקרוב איגביני יעקובו. אז נכון שגם אבי נמני שיחק בדרבי ואלון חזן סיפסל את ווטפורד ואפילו איציק זוהר זכה לכמה דקות של גארבג' טיים בקריסטל פאלאס, אבל עדיין, מבחינה סטטיסטית, אם אתה משחק במכבי חיפה, יש יותר סיכוי שתגיע לאירופה. תשאלו את פיני זהבי.

יעקב שחר

יעקב שחר, נשיא הקבוצה, הוא היחיד שהצליח להרוויח טוב (במונחים מקומיים כמובן) ממכירת שחקנים. הקשר המיוחד שלו עם פיני זהבי נותן לו מקדמה. זהבי, אגב, היה זה שסידר לו ילד ניגרי בשם יעקובו ועוד אחד חדש בשם אג'יפור.
אז נכון שכל עונה גם עולה לו לא מעט בזכות משכורות חסרות פרופורציה וכל התחלואים הפיננסיים הרגילים, אבל המכירות מצליחות קצת לרכך את המכה, להשאיר את הראש צף מעל פני המים ואף יותר מזה. איכשהו, עושה רושם שמיכאל זנדברג עוד יבכה על העובדה שהוא בסוף יעביר עוד עונה בקרקס הבלתי מעופף של מלאבס.

הראש העסקי

בזמן שהפועל תל אביב עסוקה בקונספציות חינוכיות וסוציאליות (בית אדום וכו'), מכבי תל אביב עסוקה בעיקר בבעיות פרסונליות (שלמה שרף וכו') ובית"ר ירושלים עסוקה בעיקר בלשגע את המערכת של עצמה, חיפה היתה עסוקה בכסף ובקדמה, עד כמה שהדבר אפשרי במונחים המוגבלים של המציאות שלנו.
היא ידעה להקים חנות מזכרות בקניון ולא צמוד למגרש אימונים כמו קרית שלום, והבינה לראשונה את הפוטנציאל בערוץ הקבוצות – דבר שצריך לתת לו עוד קצת זמן, ועוד קצת פיתויים רייטינגיים ואף אוהד רציני של הקבוצה לא יוכל להרשות לעצמו לא להיות מחובר.

זכות ראשונים

עם כל הכבוד לעונה המופלאה של הפועל תל אביב בגביע אופ"א, מכבי חיפה היתה שם קודם, עם עונת פארמה שלה וכמובן עם רבע גמר גביע מחזיקות.
אוהדי הפועל יגידו – אבל אנחנו הגענו לרבע גמר גביע אופ"א, זה יותר נחשב, אז נכון, אבל הם עשו את: "ההישג הגדול ביותר של קבוצה ישראלית באירופה" לפניכם, כשלא היה שום סיכוי ולא היה שום תקדים ועוד חשבנו אז במונחים אוקיאניים ובתקציבים אסייאתים.

המקבילה של מכבי ת"א בכדורסל?

עכשיו בוודאי יקומו צרי העין ויצרחו כי עלייתה לליגת האלופות תהפוך אותה למכבי עלית תל אביב החדשה, אז נכון, העלייה מסדרת לה יתרון משמעותי על פני הגדולות האחרות שלנו, אבל עדיין לא יתרון כזה משמעותי.
זה לא שמחר היא תחתים כמה קליברים מאירופה, כי אף קליבר לא רוצה לבוא לפה. זה לא שמחר היא תחתים קליברים ישראליים – כמה קליברים כאלה יש והם לא משחקים במכבי חיפה? ובינינו, זה לא שהליגה שלנו, שעדיין לא נפתחה, כזאת אטרקטיבית ותחרותית גם ככה.