ג'ף ואן גאנדי

ואלה חייו של ג`ף ון גאנדי: אביו היה מאמן, אחיו הוא עוזר מאמן במיאמי. הוא שיחק באוניברסיטה במקומות כמו ברוקפורט או קולג` נצרת ברוצ`סטר, וגם בהם לא עשה הרבה. אחר כך אימן בתיכון, היה עוזר מאמן במכללות ושש שנים עוזר בניקס. אני חושב שהבנתם את התמונה: ון גאנדי הוא מה שקוראים באמריקה "לייפר", מה שאנחנו קוראים עכבר כדורסל, מישהו שהמשחק הוא חייו.
יש לו מבט תמידי של ילד שבדיוק עכשיו לקחו לו את הכדור, ודיבור נעלב כזה, שנותן הרגשה של עוול תמידי. אבל ון גאנדי הוא מוח כדורסל חריף, שבהתנהגות על המגרש מזכיר יותר מכל דווקא מאמן מהדגם האירופי: מכור לטקטיקה, מתערב כל הזמן בנעשה, עובד ומזיע בזמן שמאמנים אחרים נשענים אחורה ומעבירים את המשחק לידי השחקנים. אולי בגלל שמעולם לא היה שחקן של ממש, אולי בגלל שהג`וב שלו מוטל בספק מהיום הראשון. הוא היה צריך לחולל נסים רק כדי לשמור על התפקיד שלו, וחולל אותם; אבל "לייפר" יודע שעבורו כל עונה מתחילה לא מאפס, אלא הרבה יותר גרוע מזה. אולי זה הדחף שהביא אותו לדחוף את הניקס פעם אחר פעם מעל לגובה שלהם, למרות הפציעות וחסרון הגובה והיתרון הביתי של היריבות. והכי יפה שכל זה קורה בניו יורק, עיר של עכברי כדורסל, שאפילו הכוכבים הנוצצים שיושבים אצלה בקהל הם לייפרים של המשחק. יותר מריילי הנוצץ, יותר מפיטינו ובוודאי מכל המאמנים האחרים של חמש עשרה השנים האחרונות, ון גאנדי הוא העכבר הנכון של העיר הנכונה.