מרכוס קמבי

זו אמורה להיות השנה של מרקוס קמבי. השנה שבה אין תירוצים, שבה הוא עובר מהמעמד של השחקן הפופולרי ביותר – זה שיושב על הספסל ולא מקבל מספיק דקות – למעמד של זה שכולם כועסים עליו כשלקבוצה לא הולך. עוד נראה איך קמבי עומד בלחץ הזה, ובתשובה לשאלה הזו תלויה אולי כל העונה של הניקס.
קמבי קנה את עולמו בפלייאוף של 1999. עזיבתו של פטריק יואינג והגעתו של גלן רייס מעידות שג`ף ון גאנדי הולך עד הסוף עם התפיסה שהביאה את הניקס עד לגמר בעונה ההיא: קבוצה מהירה, בלי אף שחקן פנים קלאסי, שמשחקת כל הזמן עם הפנים לסל ונבנית מאתלטיות, ריבאונד ומתפרצות. המערך הזה יישען על ספריוול, יוסטון ורייס, אבל קמבי אמור להיות עמוד התווך שלו. בהגנה הוא מקבל סנטרים כבדים וחזקים ממנו, בהתקפה הוא חייב ליצור איכשהו מצבי קליעה לא רק מהזדמנויות שנקרות לו כתוצאה מהאקטיביות והמהירות שלו.
קמבי שיחק רק 59 משחקים בעונה שעברה. הוא לא עמד בשום לחץ דומה לזה בקריירה המקצוענית שלו. ההימור הגדול של עיר הספורט הכי גדולה בעולם מונח עליו. עכשיו זמן התשובות. ניו יורק היא עיר בלי סבלנות, ואם הן תהיינה שליליות, יכול להיות שתוך זמן קצר נראה את קמבי במקום אחר.