מכבי תל אביב 2002: סולל בונה

ייתכן כי מדובר בהנמכת ציפיות לעונה הקרובה, ייתכן כי מדובר בכוונה אמיתית, אבל בכל מקרה דייויד בלאט מספר לכל מי שמוכן לשמוע כי בסגל הקיים, במציאות הנוכחית המתהווה ב'יד אליהו', אין לצפות להישגים של ממש, לפחות לא בזירה האירופית. לפי בלאט, יש להיות סבלנים העונה, לדחות סיפוקים וכנראה גם לנשוך את הלשון, שכן מהמהפכה שעברה הקבוצה הקיץ, יתקשו השחקנים החדשים להבשיל לכדי מתמודדת על הכתר האירופי. לפי בלאט, העונה הקרובה תוקדש לבניית הקבוצה מחדש, לטובת עתיד מבטיח ומוצלח יותר. אולי כבר בפיינל פור ב-2004, שיערך בתל אביב (מותר עוד לחלום שהאירוע לא יבוטל מכורח הנסיבות הבטחוניות).

אופטימיות יהירה

דייויד בלאט מדבר על בניה מחדש, אבל הוא מתכוון למה שמכונה בספורט המקצועני בארצות הברית - rebuilding proccess - כלומר להשאיר את העבר מאחור, להיפרד מהוותיקים ולהביט קדימה עם השחקנים החדשים, שאמורים להתגבש לכדי קבוצה חזקה לא פחות, עם קו חיים ארוך יותר. בלאט מאמין ב"בניה מחדש" וכך גם הסובבים אותו בהנהלת הקבוצה ובצוות המקצועי, הקורן מאושר נוכח כוכבים צעירים כמו קווינסי לואיס, מרקוס גורי, דייויד בלות'נטל, בנו אודריך וניקולה ווייצ'יץ'. הרי חדשנות תמיד טומנת בחובה הרבה מקום לאופטימיות והרפתקאות חדשות. לא ששלוש השנים האחרונות היו רעות למכבי תל אביב, אבל תמיד צריכים להמשיך קדימה.

כל אחד והתוכניות שלו

ההיפרדות מאריאל מקדונלד, נייט האפמן ואנתוני פארקר היתה אולי טבעית השנה, אך לא נעשתה מרצון. מחזור החיים של מכבי תל אביב, נקבע על פי לוח השנה של שלטונות המס, ולפיו יש להפוך דף כל שלוש שנים. עכשיו, אחרי שמקדונלד, האפמן ופארקר כבר לא פה, נדרשת מכבי לתכנן את העידן הבא בלוח השנה והזרים החדשים הגיעו בתור אבני הבניה למורשת החדשה.

לכאורה מדובר בצעד נבון ושקול של בלאט, שהביא חבר'ה צעירים ושאפתנים כדי שיבנו את העתיד שלהם ושל הקבוצה לשנים הבאות. הבעיה היא שהפנטזיה של בלאט לגבי עתיד מכבי תל אביב, אינה בהכרח תואמת את הפנטזיות של כל אחד מהשחקנים החדשים לגבי הקריירה שלהם. הפן השלילי של שאפתנות הצעירים הוא שהם מכוונים גבוה יותר ממכבי; מבחינתם להמשיך קדימה זה להגיע ל-NBA, ובניגוד לוותיקים שמחלטרים באירופה בלית ברירה, הם גם יותר ממסוגלים להגיע לשם כבר בקיץ הבא.

בניה מחדש?

לואיס, גורי ובלות'נטל ואפילו ווייצ'יץ' הם כולם שמות מוכרים בסביבת העבודה של ה-NBA וכולם ללא יוצא מן הכלל ייצאו בעוד שנה למחנות האימונים של קבוצות הליגה הטובה כדי לנסות שוב את מזלם. לואיס כבר שיחק שלוש שנים ביוטה ג'אז ולמרות שלא הרשים, הוא לא יתקשה למצוא קבוצה שתיתן לו הזדמנות נוספת.

גורי היה מתקבל כבר עכשיו לאחת מן הקבוצות, אך העדיף ללכת על בטחון כלכלי ולהגיע לישראל. בלות'נטל הרשים את ראשי מיאמי היט והוא טוב מספיק כדי להיות השחקן היהודי הראשון ב-NBA מאז דני שייס. ללואיס חוזה לעונה אחת, לגורי ובלות'נטל לשנתיים, אך לכולם סעיף שיחרור לארצות הברית. בהתחשב במצב הבטחוני הרעוע במזרח התיכון, אף אחד לא יתפלא אם גם הכסף לא יעזור להשאיר אותם בישראל בשנים הבאות. בלאט יישאר עם תוכניות האב, אבל יצטרך לשוב לשולחן השרטוט כדי להתחיל אחת חדשה.

לו"ז קשה לפיצוח

בניה מחדש הוא מושג שמתאים לספורט האמריקני, עם דינמיקות הדראפט, הטריידים והחוזים ארוכי הטווח. תהליך הבניה מחדש על פי בלאט, אינו מתאים לנוף הכדורסל הישראלי או האירופי בעל אורך החיים הקצר, הדורש מידיות. תוכנית האב של בלאט עלולה להוביל אותו למציאות הדומה לזאת המצויה כיום בליגת המכללות האמריקנית ה-NCAA, כשמאמנים בונים סגל לארבע שנים ונשארים בידיים ריקות אחרי שכוכביהם נוטשים ל-NBA כבר בתום השנה הראשונה.

הניסיון ליצור מודל שונה לבניה מחדש של קבוצה על פלאטפורמה של זרים צעירים ומבטיחים, הוא בעל אפיל מחמיא של שכלתנות, חשיבה לעומק ותכנון מראש. עם זאת, הניסיון הזה לא צפוי להניב תארים (ולא מדובר באליפות ישראל) בטווח הזמן הקצר ובכך מודה גם בלאט. זהו מחיר שהמאמן מוכן לשלם, בעוד הוא מחייך לטווח הזמן הארוך. ימים יגידו האם מבחינת הזרים החדשים, הטווח הזה רלוונטי בכלל.