מכבי חיפה - לברקוזן: סתם משחק

באופן פראדוקסלי, דווקא התבוסה למנצ'סטר יונייטד ואובדן הביתיות הועילו למכבי חיפה במשחק מול אולימפיאקוס. החיפאים הושפלו באנגליה על ידי שחקנים שבקושי ידעו נגד מי הם משחקים; מהר מאוד התברר להם שלא די בעליה לליגת האלופות, צריך גם לתת את הדם על כל מגרש ומול כל קבוצה, אם לא רוצים להפוך לשטיח של אירופה (והשער של פורלאן, צריך להודות, באמת הפך לבדיחת היום באנגליה).
מול אולימפיאקוס הציגה אלופת ישראל משחק אחר לחלוטין, אגרסיבי ונחוש, שיציג אותה באור שונה מעתה ואילך. שחקניו של למוניס חשבו מן הסתם ששני המפגשים מול אלופת ישראל יקנו להם שש נקודות בטוחות בבית המוקדם, העדיפו לשכוח שאצלם לא משחקים ואן ניסטלרוי או גיגס, ועל הזלזול הזה גבה מהם יעקובו מחיר יקר. לצערנו, חיפה כבר לא תהנה מהפריבילגיה הזאת הערב. אחרי ה-0:3 בשבוע שעבר אף אחד לא יקל ראש במפגש עימה, בטח שלא לברקוזן, שסבלה מפתיחת עונה עגומה במיוחד. מאז הקבוצה הגרמנית התייצבה מעט, והניצחון שלה על באיירן מינכן בסוף השבוע מלמד על גודל האתגר שיעמוד בפני חניכיו של יצחק שום. ובכל זאת, אפשר להיות אופטימיים. אחרי מה שראינו מהפועל תל אביב בעונה שעברה וממכבי חיפה בשבוע שעבר, אפשר לומר שמשהו השתנה במאבקים של הקבוצות הישראליות באירופה. לא כל כך ברמת הכדורגל, כמו במישור המנטלי: מחסום הפחד נשבר, ושום יריבה אינה נתפסת כמשוכה בלתי עבירה.

"רגע נשגב בתולדות האומה"

באחד מהראיונות הראשונים שלו כמאמן נבחרת ישראל, אמר ריצ'ארד נילסן שהתכונה העיקרית שמאפיינת את הסצינה הספורטיבית בארץ היא היציאה מפרופורציות: כל ניצחון מעלה את השחקנים (ואפשר לומר שגם את התקשורת והאוהדים) לגבהים מטורפים של אופוריה; מנגד, כל הפסד מוריד אותם לשפל חדש של דיכאון והלקאה עצמית. הבעיה היחידה הייתה שהנבחרת של נילסן לימדה אותנו לקחת הפסדים בלבד בפרופורציות הנכונות; מהקוטב השני, של הנצחונות, היא לא נתנה לנו לטעום.
הקמפיינים של מכבי חיפה והפועל תל אביב הם מהבחינה הזאת בדיוק מה שהכדורגל הישראלי היה צריך – עכשיו אנחנו לומדים לחיות עם הישגים, ומי שחושב שמדובר בדבר מובן מאליו, לא מבין הרבה בפסיכולוגיה של הספורט. הרבה יותר קל להגיע בתור נבחרת אלמונית לחלוטין ולגנוב ניצחון בדקה האחרונה בפארק דה פראנס, מאשר לעלות למשחק כשהיריבה כבר לומדת את ההרכב שלך, לא לסבול משאננות ומביטחון עצמי מופרז, ולתת משחק אחראי ומסודר, שגם לוקח בחשבון אלמנטים ארוכי טווח כמו יחס שערים וצבירת כרטיסים צהובים.
במישור הזה, הדיבורים על "הישג היסטורי" של קבוצה ישראלית באירופה לא מועילים לאף אחד. המטרה של חיפה היא ללמוד לראות את המשחק שלה כ"עוד ערב בהיסטוריה הארוכה של מועדון הכדורגל מכבי חיפה", בפרפרזה על אלכס פרגוסון. יהיה נחמד מאוד לנצח הערב את לברקוזן (נחמד, לא "ההפתעה שתרעיד את אירופה"), אבל גם הפסד לא יהיה סוף העולם ("ובטח שלא "טרגדיה גרמנית"). ואם חיפה באמת תנצח, צריך לקוות שאף שדר לא יחנק מהתרגשות כשהוא יתאר את שער הניצחון של רוסו או יעקובו. אז נדע שהגענו.