נבחרת ישראל: מה שהיה הוא מה שיהיה

אפשר לעשות את זה, אנחנו לא נופלים מאף נבחרת בבית, ביום נתון אנחנו יכולים לנצח כל דבר, הגיע הזמן לתת לעם סיבה אמיתית לשמוח, הגיע הזמן להפסיק לדבר על מקסיקו 70, זו אולי ההזדמנות האחרונה של הדור הזה להגיע להישג משמעותי, אנחנו מאמינים בעצמנו, הוכחנו שהכדורגל הישראלי התבגר, הוכחנו שאין כזה דבר מנטליות, אם לא נעלה עכשיו כבר לא נעלה לעולם, בקיצור, אפשר לעשות את זה, כמו שאפשר לחיות במאדים.
הזמן זורם לאיטו, הים אותו הים, נבחרת ישראל היא אותה נבחרת, אבל תחילת קמפיין לאומי הוא הזדמנות מצוינת להפגיז את הציבור בקלישאות, ואחר כך בהתנצלויות ואחר כך בתירוצים. קמפיין נוסף מתחיל, ואין שום אווירה חגיגית שמלווה אותו, אין שום אופטימיות קוסמית, אין כלום חוץ ממנטרות שאפילו אלון מזרחי כבר לא משתמש בהן (הוא עכשיו באובססיית עודד מכנס, תעזבו אותו בשקט). נבחרת ישראל היא כמו ערוץ 3 - חיה על שידורים חוזרים, המאמן שונה, התאריך שונה, אבל השורה התחתונה היא תמיד אותה שורה תחתונה: הגענו לבאר והבאר ירקה לנו בפנים (וגם היא היתה אנטישמית).
כמה טוב שאנחנו פותחים עם מלטה, מעצמת כדורגל מסדר הגודל של ליכטנשטיין וסן מרינו, שהמאמן שלה כבר הספיק להתראיין באמצעי התקשורת ולהתחנן שלא נשפיל אותם. המשחק עם מלטה ימשיך את הקו שהתחיל במשחקי הידידות נגד לוכמסבורג וליטא, קו שנועד לשדרג את הביטחון הפטריוטי שלנו, שהוא חשוב במיוחד בתקופה קשה כזאת (לעם הנפלא הזה ולארץ הנהדרת הזאת מגיע קצת לשמוח, כבר אמרנו?).
אנחנו ננצח את מלטה גם אם ניתן שם מופע בידורי–פסיכדלי–קינקי כמו שנתנה הגנת מכבי תל אביב בפורטוגל; אחר כך נתהלך כמו טווסים אחרי מאה אחוזי הצלחה, ניכנס לאותה אופוריה נרקומנית ולאותה בועתיות לבנטינית מוכרת; בהמשך נעשה את התוצאות שאנחנו רגילים לעשות, זאת אומרת נפסיד לצרפת, ננצח בבית את סלובניה ואז שוב נגיע למשחקי החוץ הללו, חמושים בהתלהמות תקשורתית מהסוג של: "המשחק הכי חשוב של הנבחרת בעשור האחרון", משחק שלאחריו יצהיר גברי לוי שמקומו של אברהם גרנט מובטח בנבחרת, וחיים רביבו יכריז שהוא שוב פורש, אבל הפעם באמת, ושוב נשאל מה עם אותם צעירים שאמורים להיות הדור הבא.
צריך להגיד את זה שוב, כי כולם מסרבים להפנים: נבחרת ישראל היא נבחרת בינונית ברמה האירופית. אם היא תעפיל ליורו 2004 זו תהיה סנסציה עולמית. נכון, מכבי חיפה והפועל תל אביב משחקות נפלא באירופה, אבל תחשבו רגע לאן היתה מגיעה הפועל בשנה שעברה בלי הגולים של אוסטרץ'. מן הסתם לאותו מקום שמכבי חיפה היתה מגיעה העונה בלי הגולים של יעקובו.
ומכיוון שישראל היא נבחרת בינונית, היא לא אמורה להעפיל לשום טורניר. אז נניח, רק נניח, שנסיים במקום השני בבית ונוגרל בפלייאוף. בשביל מה אנחנו צריכים את זה? עוד פעם לקבל בראש מאיזו דנמרק, עוד פעם טראומה לאומית, עוד פעם חיטוט במורסות הצורבות של הענף?! מספיק לראות מה עשתה נבחרת טורקיה במונדיאל כדי להודות לישתבח-שמו שאנדי הרצוג השחיל לנו באימא של הגארבג' טיים. ככה לפחות אנחנו יכולים להאשים את אלוהים שלא נתן לנו טיפת מזל, את השופט שמן הסתם התעלם מאי אילו עבירות גסות ומכוערות; ככה אנחנו יכולים לפחות לפנטז שאם רק לא היינו סופגים, היינו מגיעים לפלייאוף ואולי מנצחים את טורקיה.
כי למה-מי אלו העות'מנים האלה? הרי אפשר לעשות את זה, הרי אנחנו לא נופלים מאף נבחרת בבית, ביום נתון אנחנו יכולים לנצח כל דבר, הגיע הזמן לתת לעם סיבה אמיתית לשמוח, הגיע הזמן להפסיק לדבר על מקסיקו 70, זו אולי ההזדמנות האחרונה של הדור הזה להגיע להישג משמעותי, אנחנו מאמינים בעצמנו, הוכחנו שהכדורגל הישראלי התבגר, הוכחנו שאין כזה דבר מנטליות. וכפראפרזה של דברי חלוץ מאוד בכיר בכדורגל הישראלי, עוד מעט אפילו יותר בכיר מעודד מכנס: הוכחנו שלא הוכחנו שום דבר.
ולסיכום, ריד מיי פאקינג ליפס: אנחנו לא נגיע למקום השני, אנחנו לא נשחק ביורו 2004, ואברהם גרנט לא אשם, וגם השופט לא יהיה אשם (למרות שבמשחק המכריע הוא בטח יתעלם מעבירה גסה שנעשתה על יניב קטן ברחבה).