פרובוקציה בגרוש

להקת המחול קומבינע העלתה אמש בבכורה במרכז סוזן דלל את המופע "קברט ברכט" מאת מנהלה האמנותי, הכוריאוגרף אמיר קולבן. בכורה זו חידדה את המחשבה על כך שלעתים עדיף ליצירה להתעבות ולהבשיל מאשר להיוולד בטרם עת, אם בכלל.
מה שמרגיז בעיקר ביצירתו החדשה של קולבן היא ההישענות הבלתי ראויה על שמו של אחד היוצרים הגדולים במאה ה-20. ברטולט ברכט היה מאבד עצמו לדעת אם צריך היה לצפות באוסף הקלישאות שנאגדו בשמו ומתיימרות להציג (כך על-פי התוכנייה) את חייו, תקופתו ויצירתו של המחזאי והבמאי הגרמני. אחרי 75 דקות של מבוכה, אין אלא לשאול איפה הרקבון הדקדנטי כפי שנראה ברקמות החברתיות השונות שהציג ברכט ביצירותיו? איפה הביקורת הנוקבת על המלחמה, שיכולה היתה לשמש מקפצה מתבקשת למציאות של ישראל? איפה המיניות הנוטפת, הזמינה והמזמינה של ברלין בתחילת המאה? ובכלל, איפה ברכט?
ברכט, שהוציא תחת ידיו יצירות כמו "אופרה בגרוש", ובהן אמירה חריפה על החברה המרקיבה בה חי, קיבל עיבוד שנע בין ניסיון מגוחך לשעשע לבין אמירות שטחיות שהן לא יותר מפרובוקציה בגרוש. גם הניסיון להפגין "חדשנות" באמצעות שילוב של ז'אנרים מתחום התיאטרון, אמנות הוידאו-ארט, וזמרת שמופיעה על הבמה לצד הרקדנים (דניאל קולבן, בתו של היוצר, שמפתיעה לטובה), היה מיושן ובעייתי.
לצד קטעים מיצירותיהם המשותפות של ברכט וקורט וויל, מלווה באמצע המופע נעימת השיר "Nothing Else Metter" של להקת מטאליקה, דואט שמצולם ומשודר במקביל על מסך וידאו שעל הבמה. זו לא הפעם הראשונה שנעשה שימוש בנעימה הנפלאה הזו במופעי מחול (להקת ארייריטוס הספרדית בביקורה הקודם בישראל עם המופע "כל החתולים כהים" עשתה זאת קודם), וסביר להניח שגם לא האחרונה. אם הכוריאוגרפיה עצמה של הדואט לא היתה ריקה מתוכן, רעיון צילום הרקדנים בהילוך איטי תוך כדי תנועה יכול היה להיות מעניין, אך קולבן פנה למיידי ולמתבקש באופן השטחי ביותר, במקום לתת לתנועה לרגש ולדבר בשם עצמה. הוא ניסה להסביר את ברכט באמצעות סממנים תקופתים סימבוליים (קסדות זית שווה חיילים, אישה בקומבניזון וסיגריה שווה זונה) ובכך העלה תהיה האם הסיבה לכך נובעת מתוך זלזול בקהל שלו או פשוט כי שפת המושגים שלו היא שמוגבלת.
יש רגעים בהם הצפייה במופע משעשעת כמו בדיאלוג מילולי שמתנהל בין קולבן שבקהל לבין אחת הרקדניות שעל הבמה, או בנעימה של השיר "לא אוהבת אותך", שם גם הכוריאוגרפיה עצמה נסבלת, אך לרוב, בכל פעם שעולה הברקה תנועתית או רעיונית היא נשחקת עד דק ומאבדת משמעות. הניסיון לשדר פרובוקטיביות בדואט בו שני גברים, האחד מהם עירום לחלוטין, מתערבלים זה בזה ספק באור ספק בחושך, מבליט בסופו של דבר את ערוותו החשופה של יוצר הערב שמנסה להמם קהל בעירום לשם עירום, אליו נחשף קהל זה לא פעם בעבר. גם כאן הוא חוזר ומעמיד על הבמה צלם וידאו שמצלם את הסצינה שנרקדת על הבמה ומוקרנת על מסך.
הקטע היחיד בעבודה שמעורר התייחסות רצינית הוא קטע הסולו של הרקדנית האמריקנית מישה בוסמה, שנעה בין מרובעי אור מקבילים זה לזה המוקרנים על הבמה ומזכירה לקהל שמדובר במופע מחול. רקדני להקת "קומבינע" הם רקדנים שראויים ליותר ממה שקולבן נתן להם. אולי היה עדיף לו ולנו לו החזיק בתפקיד מנהל מחלקת המחול באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בלבד והסתפק בכך.