פואד משלם את המחיר

כמו מורדוך האגדי מ"ילקוט הכזבים", שהחבר'ה התגרו בו להיות גבר ולזרוק את הלוקס למי הכינרת, ואחרי שנעתר אמרו לו שהוא לא גבר, כי כל אחד יכול להשפיע עליו, מצא את עצמו בנימין בן אליעזר במצב שאי אפשר לנצח בו. אז הוא הפסיד. בהפסדו לא שינה פואד הרבה את המפה הפוליטית, את מועד הבחירות או מצבו האישי בפריימריס של מפלגת העבודה. הוא רק המחיש את מצבה העלוב של המפלגה הגדולה ביותר כגרורה בממשלה לא לה.
מה היה קורה אילו הצליחו רם כספי ויעקב נאמן במלאכתם (ואיזה שלטון יש במדינה, שבה שני עורכי דין מרובי אינטרסים כרימון מנהלים בגלוי, בסמכות וברשות, משא ומתן פוליטי), והיה נמצא סולם לרדת מעץ פירוק הממשלה? לא הרבה. בן אליעזר היה מוצג כשלומיאל הססן, מצבו העגום בפריימריס של העבודה היה נשאר בעינו ועוד פחות משלושה שבועות (או מעט מאוחר יותר, במקרה של סיבוב שני) היה נבחר יו"ר חדש, מבין שני אנשים שנשבעו שניהם לפרק את הממשלה ביום שיטלו את המושכות. כלומר, בסופו של דבר כל מה שעשה פואד היום היה להקדים את לוח הזמנים בפחות מחודש.
אלא שגם אחרי שזרק את הלוקס, לא קרה הרבה. ספק אם בזמן שנותר עד ה-19 בנובמבר, ולאור העובדה שרוב הציבור באמת אינו חושב שהיתה עילה מוצדקת לפרישה, ישתנה מעמדו האלקטורלי במפלגה. במובן הזה, פואד משלם לא את המחיר של המהלך האחרון, אלא את מחיר הישארותה הממושכת והבזיונית של העבודה בממשלה. בחוגים הקרובים לו הזהירו אותו ממצב כזה כבר מזמן, אבל אז הלוקס עוד היה ביד ופואד החמיץ את השעה הנכונה לזרוק אותו.
לראש הממשלה, לעומת זאת, יש מטריצה מרובת משתנים להתמודד איתה. מתי נכון לקבוע בחירות? שרון יודע יותר מכולנו על טיבן של התכניות האמריקניות האמיתיות לגבי עיראק, ויכול לתזמן את המהלך לפיהן. ספק אם בתוך הליכוד או מחוצה לו ישוש מישהו לקרוא תגר על ראש ממשלה מכהן במצב שבו ישראל עלולה להיגרר בכל שנייה למלחמה. אבל גם שימור השלטון במצב הנוכחי, שבו כוחו של כל סחטן עולה פי כמה, הוא משימה כבדה אפילו לרב-מג פוליטי כמו ראש הממשלה. צפו להפתעות, כולל חזרה של העבודה "בשל מצב החירום" – אבל כאמור רק לזמן קצר, עד אחרי הפריימריס.