הניסוי הצליח, החולה עדיין גוסס / נועם שיזף

במוצאי שבת נכנסה התפטרותו של מתן וילנאי לתוקף, וכך תמו להן כמעט שלוש שנים שבהן היה למדינת ישראל שר ספורט במשרה מלאה. טוב, לא ממש מלאה, וילנאי הרי היה גם שר התרבות והמדע (פרס ישראל למי שהמציא את המשרד המשונה הזה, על שלושת תחומיו הלא כל כך קשורים).
מתן וילנאי, אלוף במיל', לא עשה רושם של מועמד מושלם לריפוי תחלואיו של הספורט הישראלי, אבל ממתי בפוליטיקה יש מועמדים מושלמים? למרבה השמחה, בתקופתו נשברה המסורת שלפיה תפקיד הפוליטיקאים בקידום הספורט מתמצה בשיחת טלפון לחדר ההלבשה של איזו קבוצה ישראלית שזה עתה הכתה בגויים. שר הספורט ניסה ליזום מהלכי חקירה וחקיקה רציניים. בכמה מקומות הוא השיג איזו התקדמות; חלק גדול מהמאמצים שלו נקטעו באיבם; בתחומים אחדים קולו בקושי נשמע, למרבה הצער.

לא מסתחבק

בסבך שמרכיב את הספורט המקצועני בישראל משמשים בערבוביה בעלי עסקים פרטיים, עמותות ציבוריות, והרבה עסקנים שלא תמיד רואים לנגד עיניהם דווקא את טובת הענף. וילנאי לא הסתחבק עם בעלי ההון ולא חיזר אחרי עסקנים, וזה עשה את הקדנציה שלו הרבה יותר קשה.
המהלך העיקרי של משרד המת"ס נועד לעשות סדר בהקצבות המדינה לענפים השונים, ולמנוע מצב שבו ענפים שבהם הפעילות הספורטיבית דלה או פיקטיבית לחלוטין מתוקצבים בנדיבות, בעוד ספורטאים רציניים, שמייצגים את ישראל במסגרות בינלאומיות, נזקקים לאסוף כל מיני תרומות כדי לגרד ציוד לאימונים. זו הייתה יוזמה מבורכת, וכלל לא ברור מה יעלה בגורלה עתה. וילנאי אף ביקש להגדיל את התקציב הכולל המוענק לספורט, יזם פרויקט נסיוני לקידום ההישגים באגודות ספורט קטנות ופעל להחמרת החקיקה נגד אלימות במגרשים (אבל לא הצליח באותה מידה בקידום האכיפה בנושא).
על שני הענפים הפופולריים בישראל – הכדורגל והכדורסל – לא השאיר שר הספורט חותם גדול במיוחד. הוא נלחם על אירוח אירועי ספורט בישראל (כמו שצריך), אבל לא שמר על אותה נחישות כשהיה צריך להיאבק על קיום משחק כדורגל בקריית גת, לאחר שהמשטרה או ההתאחדות פסלו את המגרש באיזו אמתלה אבסורדית. קולו של וילנאי לא נשמע (או נשמע באיחור) גם בסוגיות אתיות אחרות, ואף המלחמה שלו בהתנהלותו השערורייתית (לכאורה, לכאורה) של יו"ר ההתאחדות לכדורגל לא ידעה הצלחה גדולה מדי.
טרגי במיוחד היה כל נושא שידורי הספורט, והמחדל שבהעברת רוב השידורים האיכותיים לערוץ 5 פלוס, שהופקר לידיו של שר התקשורת רובי ריבלין, שעם כל הפוזה של אוהד ספורט שיש עליו, לא ממש שמר על האינטרס הציבורי. נכון שלא מדובר בתחום אחריותו הישירה של משרד הספורט, אבל ראוי היה שוילנאי לפחות יתייחס לעניין, ואולי אף ינסה להוביל מהלכים בכנסת שישפרו מעט את המצב. לזכותו של שר הספורט ייאמר שהוא כן פעל בהצלחה להעברת משחקים אחדים, בעלי עניין ציבורי רחב, לערוצים הפתוחים.

תם ולא נשלם

למרות הביקורת על האנמיות שמשרד הספורט הפגין בכמה עניינים, הסך הכל של וילנאי הוא חיובי. הוכח ששר במשרה מלאה יכול לתרום לדיון הציבורי סביב הספורט, ולחקיקה המתבקשת ממנו. גם תכונותיו האישיות של וילנאי – המעמיק, הקפדן – תרמו לתפקודו בתחום שנשלט על ידי שחיתות, חפיפניקיות ו"סמוך". צריך לקוות שהקדנציה הזאת לא תהיה בבחינת אפיזודה חד-פעמית, שנוצרה בגלל הצורך לחלק עוד כמה תיקים בממשלת האחדות, אלא תחילתו של שינוי אמיתי ביחס לספורט בישראל. הרבה מהלכים חשובים יצאו לדרך בשלוש השנים האחרונות, וראוי שראש הממשלה הבא שלנו – מי שלא יהיה – ימנה מישהו שגם ישלים את העבודה.