שתף קטע נבחר

איטליה של המזרח התיכון

אנחנו הולכים לבחירות בפעם השלישית בתוך פחות משלוש שנים. עפר שלח מנתח ל-ynet את תמונת המצב הפוליטית

פעם, לא כל כך מזמן, נהגו אצלנו לגחך על הדמוקרטיה האיטלקית, המחליפה ממשלה כל שנה. עכשיו אנחנו הולכים לבחירות, בפעם השלישית תוך פחות משלוש שנים, ואיטליה נראית ביחס אלינו כמו מגף של יציבות. יותר מזה: דווקא בנפילתה של ממשלת שרון אפשר להעריך את מיומנותו הפוליטית של ראשה, שהחזיק את היצור חסר ההגיון הפנימי הזה בחיים הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות.
בסופו של דבר, טענתו של בנימין נתניהו על כך שבהרכב הכנסת הנוכחי אי אפשר לשלוט היתה נכונה. ובכל זאת החזיק שרון מעמד עד שנה לפני מועד הבחירות הקבוע, בעיקר בזכות יכולתו לזהות אינטרסים וללחוץ בנקודות הנכונות – במקרה הזה של שותפתו המבוזה, מפלגת העבודה. זוהי מיומנות ראויה לציון, בעיקר משום ששרון הגיע אחרי שני ראשי ממשלה, נתניהו וברק, שלא היה להם מושג ירוק איך עושים את זה, ושהצליחו לבזבז אשראי פוליטי אדיר שניתן להם על ידי הבוחר. מה עשה שרון עם כושר ההישרדות הזה למען עם ישראל, ולאן באמת הוליכה אותנו ממשלת האחדות, הוא סיפור כמובן אחר לגמרי.
עכשיו הולכים שני השותפים, שרון ובן-אליעזר, שהיה להם כה נוח זה במחיצתו של זה, לקרבות הישרדות בתוך מפלגותיהם. אחד המניעים החזקים של שרון למשוך את העסק כל כך הרבה זמן היה הידיעה, שצריך דחף של ממש כדי להדיח ראש ממשלה מכהן, העומד – על פי כל הסקרים – לנצח בבחירות החדשות. הליכוד, עם שרון כמו עם נתניהו, מוביל באופן ברור בסקרי דעת הקהל. בוחריו אינם חשים סכנה, ולפיכך אינם חשים צורך ממשי להחליף את המוביל.
הקו הזה מתערער משהו במצב הנוכחי. שרון לא הצליח להחזיק את הממשלה. הוא נמצא במצב של קריאת תגר על ידי הימין, שכוחו גם בתוך הליכוד הולך ומתחזק. הסכנה הגדולה מבחינתו היא שהוא ונתניהו ייתפסו על ידי הבוחרים כבעלי מעמד שווה, ולא עוד כראש ממשלה מכהן ומועמד שקורא עליו תיגר. דרך נפילתה של הממשלה מקרבות אותם למצב הזה.
נתניהו ממצב את עצמו כגואל הכלכלי של ישראל, מצג המוכיח שהוא ממשיך לסמוך על זכרונו הקצר של הציבור. שלוש שנותיו כראש ממשלה היו שנים של מיתון עמוק, שממנו לא יצאנו עד היום. לא היתה בהן שום בשורה שניתן לסמוך עליה לעתיד. אבל אלו שבאו אחריו כשלו לא פחות, והוא – כדרכו – פשוט סומך על זה שאנחנו זוכרים בעיקר את הכשלון האחרון. רגשי הזעם על המצב הכלכלי, הנוגע בכל אחד מאיתנו, חייבים להיות מועלים לאן שהוא – והוא מקווה שזה יהיה לכיוון של הדחת ראש הממשלה.
אלה שני הכוחות שיפעלו בפריימריס של הליכוד, שהמיפקד שלו היה גדול עד כדי הפיכתם למיני-בחירות כלליות: שרון כמי שנמצא כבר בתוך התפקיד, וצריך כוח של ממש כדי לגבור על האינרציה המשאירה אותו שם, ונתניהו כמי שמנסה לתעל אליו את התחושה האישית הקשה של רובנו.
בעבודה זה סיפור אחר לגמרי: מפקד קטן יותר, גוף בוחר הומוגני-יחסית, שיש בו גושי הצבעה גדולים – קיבוצים, ערבים, ותיקים – ולפיכך סקרי דעת הקהל אינם תופסים כל כך לגביו. ספק אם צעדו הנואש של בן-אליעזר בפרישה מן הממשלה יעזור לו לתקן את הנזק שגרמו לו כמעט שנתיים כסנשו פנסה של שרון. השאלה בעבודה היא פונקציונלית: האם יחברו רמון ומצנע, בראשות מי, ובעיקר למי איכפת. אם לא ייהפך המאבק הפנימי בעבודה למנוף להתחדשות האלטרנטיבה – והזמן לכך הולך ואוזל – עתיד השמאל להתפרק לגושים זעירים וחסרי חשיבות. כדי שזה לא יקרה צריך לשנות לגמרי את סדר היום עליו הולכים לבחירות, ודבר כזה כמעט אין לו סיכוי להתרחש בתוך תשעים יום.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים