שאנטי בקופסה. על העונה הרגועה של נתניה

מכבי נתניה לא תיקח אליפות. היא לא תרד ליגה. היא לא תיקח גביע. הולך להיות העונה שאנטי בקופסה, באים כמו לפיקניק, שולפים סנדביצ'ים עם פסטרמה מתוך נייר פרגמנט, מקללים קצת, מהללים קצת, מרגישים איך עמדת הטלוויזיה עוד רגע קורסת על הפרצוף, אבל בעיקר באים להנות מכדורגל, לטוב או לרע, ויותר מזה, באים לראות את ראובן עטר, הלהיט של הליגה.
האיש שהחתום מעלה כינה אותו בקיץ "סתם עוד איזה אישטוואן המאר עם תלתלים" אוכל את הכובע ומקיא בדים במקום מיצי מרה. נכון, כדורגל בלי עצבים מרוטים הוא כמו סרט סטודנטים בלי עלילה (ועם אמירות שלא אומרות כלום), אבל אף אחד לא יתגעגע לראות את קובי בלדב מקלף את העור שלו מהפנים ושואג "שימו גול כבר, אני לא יכול יותר". מה שהולך להיות בקופסה העונה הוא פשוט בידור, תיאטרון הפרינג' של הכדורגל הישראלי. אמנם בית השימוש הציבורי ממשיך להיראות כמו מעיים של מתאגרף סומו, וקליפות הגרעינים שהתמצקו על הטריבונה מדגדגות את התחת, אבל זה כבר קטע של מסורת.
ובכל זאת, מה שרואים על המגרש מפנק את האישונים, מרגיע את לחץ הדם הבעייתי, מחמם את הלב, כי זה מה שכדורגל אמור להיות. באים במצב פיזי של הרפיה, דופקים איזו טרופית בעשרים שקלים, מפצחים גרעינים כמו תוכים בכלוב, מוחאים כפיים כשמנצחים, מוחאים כפיים כשמפסידים, ואפילו מנסים לקלל עם סטייל. אין כמו עטר להתלבש אופטימלית על הקונספציה הזו. פתאום צמח לו מנהיג בשדה הערצבים, ופתאום התקופה בה מלך הקופסה היה איציק זוהר נראית בפרספקטיבה של זמן כשכונתית וחרדתית.
כשהקבוצה שיחקה טוב, זוהר היה זובין מהטה. היה עומד באמצע המגרש, ידיים על המתניים, כאילו הוא לא ממש משחק, אלא רק מצלם את הדברים, אבל כשהכל הלך, לא היה צריך יותר מזה. איזה קרן קטנה שתתלבש על הראש של וילנר, איזה בישול אסתטי, איזה כדור עונשין לתוך המוח של השוער ההמום. כשלא הלך לקבוצה, זוהר היה תקוע לה כמו עצם של דג בגרון. מתעצבן על שחקנים שלא מסרו לו בדיוק, אבל בדיוק לרגל. מניף ידיו באוויר בתחינה, מסתכל על הקוון כמי שיושיע אותו מעוד תצוגת נפל, ובכלל מבזבז יותר אנרגיה בפה מאשר ברגליים.
(וזו, אגב, הבעיה של בית"ר ירושלים היום. היא יכולה לפטר או לא לפטר את אלי כהן, להביא עוד איזה ברזילאי תמהוני מהקרנבל של ריו, או כאילו לזעזע את ההרכב, או את עצמה ולקנוס כמה שאפשר כל דבר שזז, אבל הבעיה שלה למעשה התחילה ותימשך, מאז שיוסי אבוקסיס עזב ופינה את המשבצת של הגנרטור לטובת איציק זוהר, אבל זה לא מאמר על בית"ר ירושלים, אז תעזבו).
ראובן עטר הוא מנהיג מסוג אחר, הוא משדר שקט תעשייתי כאילו הוא יעקב שחר. הוא לא מזיין את המוח, לא מתעצל לרוץ, למרות שהוא כבר לא צעיר, ובאמת גורם לשחקנים שלידו להיראות טוב יותר, ובעיקר להנות יותר. הדוגמה הטובה ביותר היא גיא צרפתי, שמרגע שעזב את המחנק של הרציקוביץ' ושות' סוף סוף מראה מה הוא יודע. על כל זה מפקד גילי לנדאו, מאמן שמלבד אי אילו טקטיקות מסתוריות או לא מסתוריות, בעיקר מחדיר שמחת חיים לשחקנים (האם גם בבית הוא מדבר כפי שהוא מדבר באמצעי התקשורת? – לנדאו, מה קורה בינך לבין אשר אלון? – "לת מאן דפליג, כי הרי איסטרה בלגינה קישקיש קאריה"), פתאום נראה שהכל משלים אחד את השני.
יהיו גם תקופות פחות טובות, זה בטוח. פה איזה הפסד מרגיז, פה יחטפו איזו תבוסה המורכבת מגולים שלא מחוייבים במציאות, פה איזה שחקן ספסל יגיד שנמאס לו, אבל השאנטי יימשך.