שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המורשת עליה השלום
    'מורשת רבין' הוא ביטוי-שוא שהופך את ה'מורשת' האמיתית - הציונית, היהודית והלשונית – לעוד "קורבן השלום"

    ערב ימי ההסתה נגד למעלה ממחצית העם, המצוינים כבר 5 שנים מאז רצח רבין – פשעו של יחיד – ראוי לבחון את המושג "מורשת רבין" ואת פגיעתם של רבין וחסידיו המשיחיים במורשת הציונית והיהודית. במשך אלפיים שנים בגולה ובמשך כמאה שנות ציונות ידע עם ישראל לשמור על מורשתו, הן היהודית והן הציונית. במשך שבע השנים הרעות של תהליך אוסלו עוסקים מנהיגיו ויחצ"ניו בהרס שיטתי של המורשת, תוך נשיאת המושג 'מורשת' לשווא על שפתותיהם. לפני חמש שנים, מיד אחרי רצח רבין, התחילו גורמי שמאל שונים, להשתמש במושג מורשת רבין. צמד מלים זה כלל לא היה קיים
    לפני הרצח. בין המשתמשים היו גם ה"יוסי" הקיצוניים למיניהם, שתקפו את רבין בחייו על שאין הוא מוותר מספיק לערפאת. תהליך הדמים הקרוי "תהליך השלום" הוצמד אל ראש הממשלה שנרצח, ובמידה רבה יש בכך משום חילול כבוד המת. אפילו אלמנתו מסתייגת היום מעומק התהום שאליה מוביל אהוד ברק, מי שרואה את עצמו כממשיך של מורשת רבין.
    ראש ממשלת המיעוט, הברווז הצולע השולט היום בישראל בדמות המריונטה של ערפאת, קלינטון, פרס וביילין, ממשיך בייחוס הביטוי 'מורשת' למושגים שאין להם ולא כלום עם המשמעות המקורית של המושג. אפילו לוועידת הכניעה וההשפלה בקמפ-דייוויד, שבה הציע ברק ויתורים חסרי-תקדים וחסרי-היגיון, הוצמד הביטוי האבסורדי מורשת קמפ-דייוויד. למזלנו – בינתיים – סירב הקרוקודיל, על-פי הגדרתו של ברק עצמו, לנגוס מן הטרף שהונח מול מלתעותיו הרצחניות.
    המורשת הציונית, היהודית ואפילו הלשונית הופכת שוב ושוב ל"קורבן השלום". דוגמא מצמררת לכך היא הפרסום היחצ"ני לאחד מקניוני ישראל, תוך עיוות דבריו של חוזה מדינת היהודים. בחברה הנהנתנית הפוסט-ציונית, הפוסט-יהודית, ובקרוב גם פוסט-מורטם ("עליה השלום") הפכה האמירה האלמותית של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה" לסיסמא הריקנית "אם תקנו אין זו אגדה". צחוק הגורל הוא שהדבר מתרחש דווקא בעיר הקרויה על שמו של הרצל. על סיפון הטיטאניק השוקעת ממשיכים האזרחים של מדינת כל אזרחיה לאבד את עצמם לחוסר-דעת.
    על 'מורשת' ניתן ללמוד דווקא מערפאת בפרט ומהערבים בכלל. ערפאת נאבק בנחישות ובנחרצות על כיבוש מולדתנו מידינו, מולדת שאותה הוא מנכס לעצמו בזכות הרפיסות וההתרפסות הקרויות "רוח אוסלו". גם מהערבים לדורותיהם ניתן ללמוד. ביציאה הדרומית של גרנדה, ספרד, נמצאת עמדת תצפית גבוהה בשם סוספירו דל-מורו. משם צפה ב-1492 השליט המורי האחרון של גרנדה הערבית על עירו היפה והאהובה, שממנה נאלץ לסגת מפני צבאות הנוצרים. המורי נאנח בכאב (סוספירו), אולם האגדה מספרת כי אמו נזפה בו: "אתה בוכה כאישה על מה שלא יכולת להגן כגבר". ניתן היה להבין את כאבם של המורים שנאלצו לנטוש את העיר שהייתה בידיהם מאות שנים בלבד, ואשר נשבעו לשוב אליה. לא ניתן להבין את נכונותם של יהודים לנטוש את מחוזות מולדתם מני אלפי שנים תמורת נזיד העדשים ועגל הזהב של "שלום עכשיו".
    המורשת ההתאבדותית של "המזרח התיכון החדש" קוברת תחתיה לא רק את קורבנות "השלום" ההולכים ומתרבים כל עוד ביילין ופרס מובילים את ברק ואת כולנו למלחמת אוסלו. היא קוברת תחתיה גם את הערכים הבסיסיים ביותר של הציונות, היהדות והעברית. על עברי פי פת"ח מוטב להפסיק את מסע ההרג של רב-המחבלים ערפאת ואת תהליך ההתרפסות והחיזור הגורלי אחריו, לשקם את כוח ההרתעה של צה"ל ולהיערך למלחמת אוסלו, תוצאתו הבלתי-נמנעת והצפויה מראש של תהליך הכזב.

    ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים