בין שני מאמנים / עפר שלח

ספק אם יש סרט כדורסל שדון נלסון, מאמן הדאלאס מאבריקס (מאזן מושלם של 0-10 מתחילת העונה) לא היה בו, חוץ מאחד: הוא עוד לא אימן קבוצה שזכתה באליפות. בשנות השמונים אימן נלסון במילווקי קבוצה נהדרת, שנתקלה מדי שנה בלארי בירד ודוקטור ג'יי. הוא הוציא את מנוט בול החוצה שיזרוק שלשות, הוריד את הגארדים שלו אל מתחת לסל והריץ בגולדן סטייט את טים הארדוואי וכריס מאלין לערבים נפלאים של כדורסל מבדר. הוא היה מאמן העונה שלוש פעמים, וניצח יותר משחקים מרד אוארבך האגדי. אבל אליפות לא היתה לו.
נלסון היה גאון כדורסל לא מעורער, ועריץ לא קטן. אחד משחקניו אמר עליו פעם "נלי הוא לא גזען; לא אכפת לו אם העבדים שלו שחורים או לבנים". בעידן החדש של ה-NBA, פחות חשוב להיות גאון; הרבה יותר חשוב להסתדר עם הדור החדש, המפונק ורב העוצמה של השחקנים. נלסון ספג את הכוויה שלו בגולדן סטייט, כשקבוצת חלומות התפוררה לו תחת הידיים כי כריס וובר לא היה מוכן שיגידו לו מה לעשות. כדי לחזור למרכז הזירה הוא היה זקוק לזמן ולמארק קיובן, הבעלים המיליארדר של המאבריקס.
בעידן החדש של הליגה, פתאום המאמנים צריכים להיות יותר מאשר מישהו שמסתדר עם הסופרסטאר שלו. החוקים החדשים וזרם השחקנים מכל העולם החזירו לליגה את הטקטיקה ופתחו את הדלת מחדש למוח קודח ויצירתי כמו של נלסון. בגיל 62, בדאלאס, יש לו הזדמנות להיות במקום היחיד בו לא עמד מעולם.
בצד השני של הליגה, אייזיאה תומאס הוא לכאורה ההיפך הגמור. אומרים שהוא לא עובד קשה, שעוזרי המאמן עושים עבורו הכל, שהדבר היחיד שיש לו הוא הכאריזמה, החיוך ושתי טבעות האליפות בהן זכה בדטרויט. כשלארי בירד אימן את הפייסרס וישן על על הספסל, כולם דיברו על הנוכחות המאגית שלו. כשאייזיאה לקח קבוצה צעירה לפלייאוף שנתיים ברציפות, דיברו עליו כעל המאמן הגרוע בליגה.
עכשיו, בעונה השלישית בלבד שלו, תומאס מולך על אינדיאנה, שהיא הקבוצה המרתקת ביותר במזרח. הכוכבים שלו הם בני פחות מ-25, רג'י מילר פצוע, אבל אייזיאה מביא את השחקנים שלו למגרש כל ערב בכושר מלא ובהתלהבות עצומה. עוד מוקדם להמליך מלכים, אבל לא מוקדם לשמוח בהצלחתם של שני מאמנים כל כך שונים.