תנו לו קצב בידיים

הקהל הישראלי אוהב את אנטוניו מרקז. זו הפעם הרביעית שרקדן הפלמנקו הספרדי מגיע לישראל וזו הפעם הרביעית בה הוא זוכה לחיבוק ששמור אצלנו לאנשים שאנחנו אוהבים במיוחד. מרקז הוא הילד הכי יפה בכיתה והוא יודע את זה. הוא נרקיס בלב הביצה שלנו ולמרות השחצנות, שהיא חלק בלתי נפרד מתרבות הפלמנקו, אי אפשר שלא להתמסר לו.
מהרגע בו הוא עולה לבמה עובר מתח מחשמל באולם, שתופש ולא מרפה גם באתנחתאות לכאורה שמנפקים רקדני הלהקה שלו. הוא שם בשביל הקהל והקהל שם בשבילו. כמו מאהב טוב הוא מפלרטט עם הקהל, טווה את קוריו בתנועות איטיות, ונע על הבמה כמו חתול מתפנק ומפנק. יכולת השליטה המופלאה של מרקז בכל אברי גופו היא כמעט לא אנושית, ולעתים נראה כי רגליו וגופו הם שני יצורים נפרדים.
למרות שעל פי תוכניית הערב מדובר במופע בעל מסגרת עלילתית, שאמורה להעביר את תחושת הגעגוע שחש גיבורה היושב בניכר, במופע עצמו העלילה, במידה וקיימת, היא לא משמעותית. למרות קטעי המקהלה הגברית, הרקדנים המלווים את מרקז הם לא יותר מניצבים בהצגת היחיד שלו. לרקדניות שלו, לעומת זאת, שמור מקום של כבוד ביצירה והכוריאוגרפיה מציגה אותן בכל הדרן.
במופע הנוכחי משתתפת להקת נגני פלמנקו יוצאת מן הכלל שנמצאת על הבמה לאורך כל המופע, וכוללת את זמרת הפלמנקו המופלאה ג'ואנה חימנז. גם עיצוב התפאורה, שנבנתה מגזרי מסכי בד לבנים נהדרת, נותנת לבמה אפקט מרשים של עומק. משחקי התאורה מציגים את הרקדנים במיטבם ובשילוב עם התפאורה הם לא פחות מעבודת מחשבת. למרות שמרקז הגיע לישראל במקום מרס קנינגהם שביטל את הגעתו, הדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מהווה תחליף למישהו. אנטוניו מרקז הוא ללא ספק הדבר האמיתי.