סוקרטס שיא סופרסטאר

תיאטרון החאן הירושלמי ממשיך בקו שהתחזק, כך נראה, עם כניסתו של הבמאי מיקי גורביץ' לתפקיד מנהלו האמנותי, ומוסיף גם בהפקתו האחרונה "קריטון" לעסוק בחומרים בעלי מהות פוליטית. למרות הנטייה לחשוב כי במושג "פוליטי" ישנה כוונה להשתייכות לצד כזה או אחר, נדמה כי המחזה "קריטון", יותר מכל ההפקות הקודמות של החאן ("המלחמה על הבית", "מילה של אהבה"), עוסק ברמה הרעיונית של הפוליטיקה מאשר בנקיטת עמדה, ומטרתו העיקרית היא לעורר למחשבה.
המחזה מבוסס על דיאלוג, שנכתב על-ידי אפלטון, בין קריטון לבין מורו וחברו הקרוב, הפילוסוף היווני סוקרטס, ערב הוצאתו של סוקרטס להורג על-פי דין אתונה. קריטון מנסה לשכנע את סוקרטס לברוח מהמאסר ולהציל את עצמו בעוד שסוקרטס מתחבט בשאלה האם לציית לחוק ולמות או למרוד בו ולהציל את חייו. ההכרעה תתקבל במידה שתעמוד במבחן עקרונות היסוד של הפילוסופיה אותה לימד ולה הטיף כל חייו. מדובר במחזה המושתת על רעיון עמוק ופשוט - מה בא קודם, הפרט או המדינה? האם הפרט והמדינה אחד הם והתמוטטות ערכי המוסר של אחד מהם יוביל לאנרכיה ולחורבן של האחר? האם ערכי המוסר והחוקים הם ערך עליון? סוקרטס חושב שאין אדם רשאי לבגוד במערכת החוקים והקודים המוסריים לפיהם התנהל כל חייו, והוא מעדיף לוותר על חייו מאשר למחוק את כל מה שהאמין בו ברגע.

קטן ובהיר

קשה להאמין עד כמה רלבנטי הדיאלוג כיום, 2500 שנה לאחר שנכתב. היום, ערב הבחירות, מהדהדת השאלה האם אדם חייב לעמוד בהסכמים שקבע עם זולתו או האם מותר לו, במצבים מסוימים, להפר אותם. היום, ממש כמו אז, אי אפשר שלא לחשוב על כך שתוקפה של המדינה כולה עלול להתפרק בסופו של דבר על-ידי פעולות של יחידים שמחליטים שלא להיענות לפסקי הדין.
"קריטון" הוא מחזה קטן, וכל קסמו בבהירות המחשבה המפעמת בטקסט ובחן הרב שעולה מהעיתונאי ומגיש התכנית "מהיום למחר", עמנואל הלפרין, בתפקיד סוקרטס ושחקן תיאטרון החאן, יהויכין פרידלנדר, בתפקיד קריטון. דווקא בשל העובדה שהקהל מורגל לקבל את הלפרין לתוך הסלון הפרטי שלו לרוב בשעת לילה מאוחרת, כשהוא בפיג'מה ובנעלי בית, משהו מהנינוחות המתבקשת מדמות הנידון למוות השלם עם מותו, עוברת באופן טבעי לגמרי.
פרידלנדר הנפלא אף הוא מפיח חיים בטקסט של אפלטון כאילו היו מלותיו שלו ומתמודד עם הדילמות שסוקרטס מציג בפניו. למרות הבחירה בהלפרין, שיכולה היתה להאפיל על האיזון הדק במחזה בן שני שחקנים בלבד, נדמה כי הדרישות מפרידלנדר ומהלפרין היו שוות והתוצאה הסופית בהחלט מרשימה. עם זאת, יש משהו חסר במחזה והוא מרגיש מעט נטול בשר, כמעט אנקדוטה מתוך משהו גדול יותר.
במת תיאטרון החאן, בעיצובה של פרידה קלפהולץ-אברהמי, נזירית ומרשימה. למרות התכנים הפילוסופיים מצליח הבמאי, אילן תורן, לרקוח תרכובת במשך 55 דקות שאינה מייגעת מצד אחד, ואינה לועסת את הטקסט מצד שני לטובת אלה שקשה עליהם הדרך.