עפר שלח / החלילן מאינדיאנפוליס

מהרבה בחינות, הסיפור של אינדיאנה פייסרס, שניצחה הלילה את דאלאס ומנעה ממנה להשוות את שיא הנצחונות בפתיחת העונה באנ.בי.איי, מרתק עוד יותר מהסיפור של המאבריקס עצמם. כל אפשרות שאחת השורות בספר השיאים תשתנה מעוררת עניין; אבל הקבוצה של איזייה תומאס, שלאחר הנצחון המאזן שלה כמעט זהה לזה של דאלאס, מפתיעה הרבה יותר.
קודם כל, דאלאס. מארק קיובן עשה מיליארדים בהיי-טק כי ידע לזהות מגמות (כולל מגמת ההתרסקות; קיובן מכר את החברה שלו בזמן ובמזומן). הקבוצה שבנה עבורו דון נלסון עונה לכל המגמות החדישות של הליגה: מלאה בזרים, התקפית, בלתי צפויה. ההצלחה שלה משמחת כמעט את כולם, כי קיובן הוא שובה לב, נלסון הוא סוס קרבות ותיק שסוף סוף מקבל קבוצה שיכולה ללכת עד הסוף, וסוג הכדורסל של המאבריקס הוא מה שדיויד סטרן היה רוצה לראות בכל מגרש.
האם זה מספיק כדי לקחת אליפות? אני לא בטוח. סטיב נאש הוא להיט, אבל יותר מדי פעמים בפליי-אוף ראינו אותו מפזר במקום לרכז. החוכמה המקובלת אומרת שקבוצות שרצות וקולעות עושות הרבה רעש בעונה הסדירה, אבל בסידרה של שבעה משחקים, שבה היריבה לומדת את כל הפטנטים ועושה התאמות, הרבה יותר קשה להן. עוד לא ברור אם השיפור ההגנתי שחל בדאלאס העונה הוא מספיק, ובפלייאוף הגנה מנצחת – גם קבוצות האליפות של פיל ג'קסון נבנו קודם כל מיכולת הגנתית, עוד לפני הדומיננטיות של ג'ורדן ושאקיל.
מייקל פינלי מלא בכשרון, אבל גם הוא סובל מחוסר יציבות. סלע הקיום האמיתי של דאלאס היא דירק נוביצקי, שהוא באמת ענק, והתכונות המיוחדות שלו – בעיקר השילוב של גובה עם קליעה מבחוץ ויכולת כדרור, הדבר המודרני הדומה ביותר ללארי בירד.
אבל קבוצות האליפות של העשור האחרון נבנו על שני סופרסטארים, ושני שחקנים מעולים כמו נאש ופינלי עוד לא עושים סופרסטאר אחד. נלסון יצטרך להביא את כולם לפלייאוף בכושר עילאי, דבר שג'קסון מצליח לעשות, כדי לזכות סוף סוף באליפות.
ואינדיאנה? איזייה היה בעיני מגדולי השחקנים אי פעם, אמיץ וחכם וחסר מעצורים. כמאמן, הוא סבל מהסוג הסמוי של הגזענות: מאמן שחור יכול לזכות לשבחים אם הוא צנוע ולא מעורר מחלוקת כמו לני וילקנס או דוק ריברס, אבל לא אם הוא משדר את היהירות הבטוחה בעצמה של איזייה.
מייד, כמובן, אמרו שהוא לא עובד מספיק קשה ולא ידוע מספיק טקטיקה, למרות ששנתיים הביא לפלייאוף קבוצה שדוני וולש, המנכ"ל הנצחי של הפייסרס, פירק אותה מכל כוכביה ובנה אותה על בני עשרים.
העונה הכל מתחבר. תגידו שלא בזכות האופי חסר הפחד של תומאס, באו הפייסרס הצעירים למשחק הגדול שלהם עד כה, בחג ההודייה ובטלוויזיה מחוף אל חוף ומול קבוצה שעוד לא הפסידה, ותפרו אותה במשחק שהיה גמור כבר אחרי שלושה רבעים. כשהיה שחקן, איזייה כל כך רצה לנצח שהלך אל כוכבי העבר, לא רק בכדורסל אלא גם בפוטבול, כדי ללמוד מה עושה אנשים לווינרים. עכשיו הוא מנחיל את זה לחבורה של שחקנים צעירים, שיש להם סיכוי להגיע השנה עד הגמר – סיכוי לא פחות גדול מזה שיש לדאלאס לפגוש אותם שם.