הצעירים בורחים מהעבודה

בדבר אחד לא ניתן להאשים את הבוחר הישראלי: בקלות דעת. הבוחר הממוצע גיבש את דעתו למי להצביע כבר לפני חודשים רבים, ואינו סוטה ממנה. תוצאות סקר כוונות ההצבעה שנערך השבוע על ידי מכון דחף, בהנהלת ד"ר מינה צמח, לא שונות מהתוצאות שנתקבלו בסקרים שנערכו לפני חודש, חודשיים ואף שלושה חודשים. התנודה היחידה, הזרימה היחידה של בוחרים, היא בין ליכוד לש"ס ובין העבודה למרצ, וגם היא מוגבלת בהיקפה.
היציבות במפה המפלגתית מעידה על הצלחת הליכוד להתבסס כמפלגת מרכז גדולה, המושכת אליה קרוב לשליש מהציבור הישראלי. מפלגה זו תהיה גרעין השליטה הדומיננטי בכנסת הבאה. מפלגת העבודה מדשדשת אחריה עם תחזית של רק כ-20 ח"כים, פלוס מינוס.
הליכוד חזק במיוחד בקרב בעלי השכלה נמוכה ושכר נמוך: כשני שלישים מהם מתכוונים להצביע ליכוד בבחירות הקרובות. בשיכבת מצביעים זו, שנפגעה קשה מאוד מהמדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת שרון, שרון נישא גבוה-גבוה על כנפי האהדה.
מפלגת העבודה והשמאל נמחקו כמעט לגמרי בשיכבה הזו: פחות מ-7% מתכוונים להצביע לעבודה, וחצי אחוז (!) למרצ.
בכך התרסקה הטענה, שלפיה שיקולים של כלכלה וחברה משפיעים על הבוחרים: מה שמשפיע הוא אך ורק העמדות כלפי הפלסטינים. בתחום זה שרון מפגין את המזיגה הנכונה של נחישות וגמישות, כפי שהציבור אוהב.
עדות לכך היא התמיכה הרבה לה זכה ראש הממשלה במהלך השנתיים האחרונות בסקרי הפופלריות האישית. האזרחים מתחו ביקורת על הממשלה בכל תחומי החיים האזרחיים, ובמיוחד בכלכלה – אבל לא הפסיקו להרעיף אהבה על שרון, ולתמוך בליכוד.
אין בכך שום פרדוקס ואין שום הפתעה. הציבור היהודי בישראל לא רואה בראש הממשלה ובשריו הבכירים את האשמים ב"מצב". סקר אחר סקר, כפי שפורסמו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", נתקבלה אותה התוצאה: האשמה מוטלת, קודם כל, על ערפאת, אחר כך על מי שחתמו על הסכמי אוסלו, אחר כך על הממשלות הקודמות שהעלימו עין מההפרות הפלסטיניות, ולבסוף על כושר עמידה לקוי של הפוליטיקאים באשר הם.
"בנסיבות הקשות, שנוצרו שלא באשמתו", אמרו בסקרים כשני שלישים מאזרחי ישראל, "עשה אריאל שרון כמיטב יכולתו, תיפקד טוב ונשאר נאמן לעמדותיו. הוא אמין עלינו, הוא המנהיג הטוב ביותר שיש".

הליכוד כובש את המרכז

בהתקרב הבחירות, שרון מציג הישגים: תמיכה מדינית אמריקנית, נכונות לסיוע כלכלי נדיב לישראל, כוורת פוליטית די אטרקטיבית.
מה קרה לנושא הכלכלי?
שרון מצליח להפוך אותו מחיסרון ליתרון. יד נעלמה מרגיעה את השווקים. השקל מתחזק, בשל הזרמה של דולרים וציפייה לסיוע אמריקני. חיזוק השקל יוביל למדדי מחירים אפסיים או שליליים. האינפלציה חדלה להדאיג, וכוח הקנייה הריאלי של השכר יפסיק לזמן מה להישחק. אין גידול סטטיסטי בשיעור האבטלה. הרפורמה המיוחלת במיסים נכנסת לתוקף בעוד שלושה שבועות.
ציבור מצביעי הליכוד סלח לסילבן שלום, ומחבק בחום את שאול מופז.
לקראת בחירות 2002 קורה איפוא משהו מהפכני בחתך הפוליטי של החברה הישראלית: הליכוד מצליח להתעלות מעל קהל הבוחרים המסורתי שלו, ולהיות למפלגה מועדפת גם בשכבות וקבוצות שהיו בעבר מחוזות בחירה מובהקים של מפלגת העבודה. העבודה נדחקה למקום שני, ואפילו נודדת לשוליים.
בקרב בעלי השכלה גבוהה (והכנסה גבוהה, הנגזרת ממנה) מקבלת העבודה תמיכה של 14% בלבד, והליכוד מקבל 22%.
רבים בקבוצה זו עדיין מתלבטים למי להצביע, אבל הצהרותיו המתונות של שרון בזכות מדינה פלסטינית ישכנעו אותם להטיל לקלפי את פתק הליכוד.
הליכוד הפך למפלגת הבחירה הטבעית של מי שמוגדרים כ"מזרחיים" (לא ילידי הארץ): כ 50% מביניהם כבר החליטו להצביע לליכוד. המתלבטים צפים רק בין הליכוד לש"ס.
13% בלבד מה"מזרחיים" מתכוונים להצביע לעבודה. זהו השיעור הנמוך ביותר שקיבלה אי פעם מפלגת העבודה. מפלגות שמאל אחרות כלל לא עוברות כאן את אחוז החסימה.
אצל ה"אשכנזים" מקבלת העבודה 19% תמיכה, והליכוד 23%, בעיקר הודות להצבעה מאסיבית של העולים מברה"מ לשעבר.
העולים מסמפטים מאוד גם את האיחוד הלאומי בראשות אביגדור ליברמן. נטיותיהם הן ניציות מובהקות. מפלגת העבודה? לא שמעו עליה.
אבל המכה הקשה ביותר מונחתת על מפלגת העבודה מידם של הבוחרים הצעירים. על כל מאה בוחרים יהודים גילאי 18 עד 25, רק 5 – חמישה! – הודיעו על כוונה להצביע למפלגת העבודה. כ-40% יצביעו ליכוד, 14% יצביעו ש"ס, ו-15% יצביעו שינוי.
הבה נחזור עוד פעם על המספרים הללו: התמיכה בליכוד גבוהה פי 8, והתמיכה בש"ס ובשינוי גבוהה פי 3 מהתמיכה בעבודה. אצל דור העתיד של ישראל, מפלגת העבודה היא היום בגדר טעות דגימה סטטיסטית. ליתר דיוק, היא כמעט ולא קיימת.
היעלמות העבודה מפנקס הבוחרים של הדור הצעיר פינתה את המקום לשינוי, המתחזקת ישירות על חשבונה. תנועתו של יוסף לפיד משלבת במסריה לאומיות ישראלית, חילוניות יהודית וליברליזם כלכלי, ומסתבר שיש לתבשיל הזה ביקוש משמעותי.

מאבק על מנדטים ספורים

פרופיל האשה המצביעה תמיד רך יותר, יוני יותר, מהמצביע הגברי. גם בסקר הנוכחי: 18% מהנשים היהודיות כבר החליטו להצביע עבודה, לעומת 14% מהגברים. רק 3.5% מהנשים נוטות להצביע לאיחוד לאומי, כ-5% למרצ, 7.5% לשינוי. אין בכך כדי לערער את בכורת הליכוד, המוביל ביתרון עצום גם בתודעתן האלקטורלית של המצביעות.
תופעה מעניינת, הנרשמת בעיקביות בכל מערכות הבחירות האחרונות, היא האחוז הגבוה של הנשים המתלבטות עד שלב מאוחר יחסית בעד מי להצביע.
הלבטים מסתיימים ביום הבחירות, ובסופו של דבר ההתפלגות של הקול הנשי והקול הגברי דומה למדי. הליכוד עשוי לזכות גם בקרב הנשים היהודיות לכ-40% תמיכה.
המסקנה: אין אף קבוצה חברתית או קהילת מצביעים שבה העבודה משתווה לליכוד.
מאז ימי מפא"י ההיסטורית לא היתה מפלגה שגרפה 40% מהקול היהודי. הליכוד מסגול להשיג הפעם את התוצאה הזו, ואף טובה ממנה. לא תהיה זו הפתעה אם בסיומו של מסע בחירות נבון ויעיל (וכרגע הוא מצטייר ככזה) יצביע לליכוד כל בוחר יהודי שני בישראל.
היש לעמרם מצנע סיכוי ממשי להפוך את קערת הבחירות על פיה?
לפי הדינמיקה של הסקרים עד כה, התשובה שלילית. להיפך: הליכוד מתחזק במקצת מסקר לסקר, אף כי ההתחזקות עדיין לא מסמנת מגמה, אלא רק תנודה. בבחירות 2003 הליכוד – ואריאל שרון בראשו – כבר ניצחו. גם בסקרים, גם בשטח. צריך להיות עיוור פוליטי גמור כדי לא לראות את זה.

גם הצפים לא ישנו

מבחינתה של מפלגת העבודה, יש חשיבות גם לגודל ההפסד. יש חשיבות ללהט הקרב. יש חשיבות למסרים שיישארו אחרי הבחירות, וישליכו על יכולתה של המפלגה לשרוד ולהתאושש.
19 ח"כים בכנסת הבאה פירושם תבוסה מוחצת. 25 ח"כים פירושם תבוסה מכובדת, עם זיק תקווה לעתיד.
כדי להשיג את היעד הזה ירכז מצנע את תעמולת הבחירות שלו במשיכת בוחרים מהמגרשים השכנים: ממרצ, משינוי ומעם אחד. לא תהיה זו מלאכה פשוטה. מסרים סוציאל-דמוקרטיים ויוניים הנושאים חן בעיני המצביעים של מרצ מבריחים את המצביעים של שינוי. מסרים ליברליים תוקפניים, שעשויים לפתות את הצעירים הנוטים לשינוי, יצלצלו רע מאוד באוזני המצביעים הפוטנציאליים של עם אחד.
ככל שיתקרבו הבחירות, יקרו עוד שני דברים מנוגדים. חלק מהציבור יצטרף לגל הגואה של תמיכה בליכוד. חלק אחר יאמר לעצמו: הם ממילא מנצחים, הבה נחזק מפלגות אחרות, כדי שיהיו בכנסת בלמים ואיזונים.
עד כמה תיהנה מכך העבודה? מעט. מי שיחליטו ברגע האחרון להצביע "לא ליכוד" הם דווקא מצביעי הימין הדתיים, שיתמכו מן הסתם בש"ס.
אפילו הקולות הצפים לא מהווים הפעם מאגר שיכול לשנות את התחזיות. בסך הכל, בקטיגוריה של מתלבטים נמצאים כ 12% מכלל המשתתפים בסקר: 7% מבין הגברים ו 18% מבין הנשים. פיצוח נטיותיהן הפוליטיות של הנשים המתלבטות מוביל למסקנה שלא צפויה הפתעה בהצבעתן.
כך או כך, דרוש יותר מנס כדי להביא את מפלגת העבודה אפילו לעמדת מיקוח ממשית בכנסת הבאה.
המפלגות הבינוניות – ש"ס, שינוי, מרצ והאיחוד הלאומי – מקבלות כל אחת, בממוצע, כעשרה מנדטים. זהו גם בקירוב מספר המנדטים שיקבלו כל המפלגות הערביות ביחד.
היש לאריאל שרון סיבה לדאוג מהאיחוד הלאומי? על פי הסקר, הוא יכול להסיר דאגה מליבו, ולהמשיך בהכרזות על תמיכתו במדינה פלסטינית ובמיתווה בוש. זה ארבעה חודשים שהאיחוד הלאומי לא מצליח לפרוץ את המחסום של 7 עד 8 מנדטים בכנסת הבאה.
סוגרות את הרשימה המפלגות הקטנות, עם שלושה עד חמישה ח"כים כל אחת: עם אחד, ישראל בעלייה, מפד"ל ויהדות התורה.
השימוש בלשון הממוצעים בהערכת תוצאות הבחירות עשוי להיראות כאן מלאכותי, אך הוא מבטא את המיגבלות הסטטיסטיות של הסקר. עם טעות הדגימה, 4.5% פלוס מינוס, אין אפשרות לדייק יותר.
אלה פניו של בית המחוקקים הישראלי הבא. שמונה שבועות לפני הבחירות, לא נוכל להניח שיחול בהם שינוי דרמטי.
העבודה, אם תבדל את עצמה מהאגרסיביות של שינוי, עשויה להתחזק במנדטים אחדים.
ש"ס, אם תנהל מערכת בחירות מאוד מוצלחת, עשויה להשיב כמה מנדטים מהליכוד.
והליכוד, חזק כבר על קו הזינוק, אולי עוד יפתיע בתנופה נוספת לקראת הפוטו-פיניש.
לתזוזות יותר מרחיקות לכת אין כעת מה לצפות – אלא אם תשתנה ללא הכר המציאות שבה אנו חיים.